'סערת הצלף': כשצריכים- הורגים ושמחים במצווה

הופץ סרטון שצלף ירה במחבל שניסה לעבור את הגבול וחייל שמח על כך שהוא נפגע. יש שאומרים שזה לא מוסרי וצריך להרגיש רע על כך. מה דעת הרב?

לא נדון על פרטי האירוע. צה"ל יחקור את זה בשקט.

לגבי עצם שאלתנו, יש נצי"ב מפורסם: עיר הנידחת – הורגים את כל העיר. אחרי דבר כזה, אדם באמת מרגיש שהשחית את מידותיו. הנצי"ב מפרש את הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח), שיש הבטחה אלהית, שכיוון שמה שאתה עושה זה על פי דין, על פי אמת, אז ד' יתן לך רחמים,יחזק לך מידת הרחמים, כי אתה בעצם עושה דבר טוב.

אלו באמת רחמים, רחמים על אחרים. מי שהורג את הרשעים, מרחם על חפים מפשע. בוודאי עדיף שלא להרוג. זו מצווה לא נעימה. אבל כשצריך לעשות – עושים ושמחים במצווה. גם ניחום אבלים זו לא מצווה נעימה. עדיף שאף אחד לא ימות. אבל אם מישהו מת, צריך ללכת לנחם. אנחנו לא בוחרים מצוות. כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע (שמות כד, ז). אנו עושים מצוות ושמחים.

המצווה, להרוג את המחבל, היא שכלית, הגיונית. חייבים להרוג את הרשע. גם בשביל שהוא ימות ולא ירשיע עוד, וגם להבטיח שאחרים לא יעשו את הדבר הזה. כמו שנאמר: "באבוד רשעים רינה". לא צריך חלילה להרוג כל ערבי ברחוב, אבל מחבל הוא רשע ולכן מצווה להרוג אותו. אפילו הבא במחתרת כדי לגנוב, אפשר להרוג אותו (שמות כב, א). למה? הגנב בא עם אופציה להרוג, כי יתכן שהאדם יעמוד על ממונו ויתגונן . לכן מותר להרוג אותו. אבל יתכן שהוא לא בא להרוג, אלא רק בא בשביל כסף, אז תיתן לו את הכסף ודי!  לא.

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2018/04/9vwN73sV1fOnZBCq.mp4]]]

אומר ספר החינוך: אני לא חייב להפקיר את הכסף שלי. עבדתי קשה בשבילו. הוא בא עם האפשרות להרוג, הורגים אותו. ואתה לא מתבייש להרוג בן אדם בשביל כסף? אני לא הורג בשביל כסף, אני הורג בשביל להגן על כספי. לא, אני בכלל לא מתבייש. אדרבה, זה דבר מוסרי וטוב. הוא שהכניס את עצמו במצב הזה. דמו בראשו. הוא הורג את עצמו. גם המחבל הורג את עצמו. אנו לא מחפשים להרוג אותו, אבל הוא הכניס אותנו למצב הזה. עכשיו, כשבאה לידינו המצווה הזאת, צריך להיות שמחים. כמובן, לא שצריך לומר: "כל ימי הייתי מצטער מתי תבוא מצווה זו לידי". עדיף שלא תהיינה מלחמות. אבל עכשיו יש מלחמות, ולפי התחזית, המלחמות עלולות להימשך עוד כמה שנים, וכל עוד הן נמשכות, המצווה הזאת צריכה להיעשות.

אדם לא יכול לומר שזו מצווה שאחרים יכולים לעשות. אצל הגויים יש "תליין". השופט לבוש נקי וכולם לבושים נקיים, חוץ מהתליין המגעיל שמקיים את גזר הדין. אבל, בעם ישראל, "יד העדים תהיה בו בראשונה" (דברים יג, י). העד לא יכול לומר: "לא, אני רק מעיד, אך איני מבצע גזר דין". לא! אם להעיד אתה טוב, גם לתלות אתה טוב. אל תזרוק את המלאכה המלוכלכת על אחרים. זו לא מלאכה מלוכלכת. זו מלאכה נקייה. הכל תלוי במגמה. אפשר לומר שזו מלאכה לא נעימה, שזו מלאכה שהיינו מעדיפים לא לעשות. אבל כשצריך לעשות – עושים טוב ועושים בשמחה, מפני שצריך לעבוד את ד' בשמחה. כל מצווה עושים בשמחה. כמו שכתב המגיד משנה בסוף הלכות לולב: "יקל עליו הטורח" (מגיד משנה הלכות לולב ח, טו).

לפעמים יש טורח רוחני, לפעמים יש טורח נפשי, אבל הטורח קל בגלל שהאדם שמח שהוא עושה מצווה, שמח שהוא עובד את ד'. ואם הוא לא שמח, זה סימן של אטימות נפש. המוסריות – עניינה לא רק לשבת ולדבר על ערך המוסר כשבאותו הזמן הרשעים משתוללים בעולם ולא נותנים לאנשים לחיות בשקט. האנשים המוסריים גם לוחמים כדי להשחית את הרֶשע.

אברהם אבינו היה איש מלחמה, משה רבנו היה איש מלחמה, יהושע היה איש מלחמה וכן הלאה. כמו שכתב מרן הרב קוק ב"אורות", "המלחמה" (עמ' יד) שהכל תלוי בזיק הפנימי. אם אדם הורג על מלחמת הקיום, מלחמת החיים, אין לך מצוות גדולה מזו. הוא צריך להיות שמח מאוד שהוא מקיים את המצווה הזאת (ועיין מאמרי הראיה 508).