אז "אחרי החגים" הגיע ולכן החלטתי שזה בדיוק הזמן להוריד את הצמיג העודף שטיפחתי יפה יפה בחודש האחרון.

ההתחלה דווקא הייתה אופטימית. לראש השנה הגעתי חטובה ודקיקה (יחסית) אחרי הליכות בפארק, כפיפות בטן וספירת כל קלוריה סוררת שעשתה את דרכה לפה שלי, מבטיחה לעצמי שהשנה אין סיכוי שאני נוגעת בקניידעלך.

בארוחה הראשונה עוד עמדתי בפיתוי. הייתי גאה בעצמי שהנה, אני, בת לעם היהודי שעבר את פרעה, את תלאות האינקווזיציה ושרד את השואה לא המרתי את דתי והתפתתי לתאוות העולם הזה.

אבל אז נפרץ הסכר.

החלה המתוקה קרצה לי בלי הפסקה, החצילים המטוגנים עשו פוזות שלא מביישות דוגמנים מקצועיים ואפילו הגזר שעל הגפילטע נראה פתאום מגרה. הוונט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?

במשך השבוע שאחרי עוד שכנעתי את עצמי שזה לא נורא, ביום כיפור בטח נוריד הכל ורק עוד חתיכת עוגת דבש קטנה לא תשנה.

אבל זה רק הלך והחמיר.

לפני הצום בלסתי בלי הכרה כי הרי מחר צמים ולאחריו הגדלתי את הכמויות. מה? הרי צמתי כל היום…

לא הספקתי להגיד "ממחר דיאטה" וכבר סוכות הגיע. את עוגת השוקולד אכלתי כי יש לי יומולדת,

ואיך אפשר לוותר על הקינוח שנשאר מאתמול? והאורז יצא כ"כ טעים, ניקח רק עוד כף אחת ודי.

כך מצאתי את עצמי מגיעה ל"אחרי החגים" עם 4(!!) ק"ג עודפים.

אז השבוע התחלתי דיאטה והפעם על באמת. אמנם ביום ראשון עוד ויתרתי לעצמי כי הרי חבל על כל השאריות שנשארו מהחג. וביום שני ממילא כבר "חטאתי" אתמול אז עוד יום אחד כבר לא ישנה כלום, יום שלישי לא בא לי טוב, קמתי עצבנית בבוקר והדבר היחיד שעודד אותי היה רוגעלה מאתמול. אבל ביום רביעי החלטתי פה אחד ש"אינף איז אינף". בצהריים כבר נשברתי.

ביום חמישי היתה לי הרגשה שהנה זה קורה אבל אז עברה בראשי המחשבה שיום חמישי זה לא כ"כ זמן טוב להתחיל בדיאטה.

אבל מחר אני בטוח מתחילה דיאטה, זהו, בלי תירוצים!

אה, רגע, מחר שבת? טוב, נו, אז ביום ראשון…