בשנים האחרונות יש תרגול קרבן פסח, כל פעם במקום אחר בארץ. האם יש בזה ברכה? הרי אנו מתגעגעים לבניין בית המקדש ולהקרבת הקרבנות, לכן לכאורה עלינו להתכונן.

התשובה פשוטה מאוד, ולכן נראה שהיא נשכחה מרוב פשטותה. כבר כאלפיים שנה אין קרבן פסח, ובכל זאת במשך הדורות גדולי ישראל לא עשו תרגול קרבן פסח. ובוודאי איננו יותר מתגעגעים מהם ויותר צדיקים מהם. צריך קצת שכל וקצת ענווה.

והסיבה לכך פשוטה מאוד. ודאי שיש להתכונן. הרי בית המקדש נחרב ועמו נפסקו הקרבנות. והנה הרמב"ם מביא במורה נבוכים: איזהו חכם, היודע דבר בסיבותיו. כמובן, זה קשור לאיזהו חכם הרואה את הנולד שבפרקי אבות. כי מי שיודע את הסיבה יוכל לצפות את הנולד. כאשר רוצים לרפא מחלה, יש לרפא את הסיבה ולאו דווקא את התוצאה.

בית המקדש נחרב והקרבנות הופסקו, לא בגלל שלא ידענו את ההלכות ואת דרך ההקרבה, אלא בגלל שחטאנו. לכן כדי להתכונן להקרבת קרבן פסח, יש לעשות תשובה. ומי צריך לעשות תשובה? כל כלל ישראל. כי המקדש והקרבנות אינם עניין של בית כנסת פרטי קטן של קבוצת צדיקים, אלא של כלל ישראל. ואם כך, הדרך עוד ארוכה מאוד. עלינו לעשות תשובה על שבת, כשרות, צניעות, חינוך, משפט ועוד הרבה.

לכן, אנו עומדים בענווה ובחרדת קודש, רחוקים מכל דבר שמזכיר קרבן. כידוע נפסק בשולחן ערוך שאדם קונה בשר לחג הפסח, אין לו לומר אני קונה בשר לפסח, אלא ליום טוב, שלא יישמע כאילו הוא מקדיש אותו לקרבן (שו"ע או"ח תסט א). וכן נהגו לא לאכול צלי בליל הסדר, בהיותו מזכיר קרבן פסח (שו"ע או"ח תעו א-ב).

מעשה אחר מלחמת ששת הימים, שהתחדש השיעור של רבנו הרב צבי יהודה שנתן לרבנים מתלמידיו. הוא שאל בענווה: מה נלמד עכשיו? הציע תלמיד אחד: אולי הלכות בית הבחירה? חייך אליו רבנו, הניח ידו על ידו בחיבה ואמר: עוד הרבה יש לנו ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם.

אכן, זו עבודתנו עתה – לבנות את מדינתנו, גם במובן הכלכלי והבטחוני, וגם במובן הרוחני והמוסרי. וכך נגיע למקדש.