הסטטוס קוו בנושא דת ומדינה בנוי על ההנחה, שרוב האזרחים במדינה הם חילוניים, והדתיים הם במיעוט מספרי; על פי הנחה זו, צריך להגן על זכויות הדתיים, ולעגן אותם בתקנות ובחוקים. טוב, לא רק בשם זכויות המיעוט, אלא גם בשם הערך המוסף הסמל: מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, יש הטייה לטובת שמירת הדת במרחב הציבורי, וישנה הנכחה חיובית של סמלים וערכים יהודיים.
הסידור הזה "עובד" לשני הצדדים – לדתיים ולחילוניים. הדתיים מקבלים את החלק שלהם בעוגה בעודף, ואילו החילונים יכולים להנות מקצת יידישקייט בחגים, ואפשרות להמשיך לחיות את חייהם. הסטטוס קוו מתערער רק כשהדתיים מתרגמים את כוחם הפוליטי, קצת מעבר לחלקם בהסכם כ"משגיח הכשרות" של המדינה. או, לחלופין, כשלחילונים נמאס ש"גונבים להם את המדינה", והם רוצים להתארגן ככוח פוליטי מובחן. אבל בסך הכל הסידור טוב לשני הצדדים, ועובד כבר שבעים שנה.
מי לא נמצא בהסכם? מי לא נלקח בחשבון? מי נדפק מהסידור? כמובן, המסורתיים שמהווים את רוב הציבור היהודי בישראל (כך על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה). כך לדוגמא "חוק שעות עבודה ומנוחה" קובע שזכות הסירוב לעבוד בשבת עומדת רק ליהודי, שאינו מוכן לעבוד בשבת משום מצוות דתו, שאותה הוא מקיים. המעסיק רשאי לדרוש ממנו תצהיר בכתב שהוא שומר מצוות, ובפרט שהוא שומר כשרות בבית ומחוצה לו, ושאינו נוסע בשבת.
זאת אומרת שהמדינה מכירה רק בזכותם של הדתיים לשבות בשבת. יהודי מסורתי, שעושה קידוש והולך לבית כנסת, אינו רשאי, על פי חוקי המדינה, לסרב לעבוד בשבת. התפיסה היא דיכוטומית: או שאתה שומר שבת ואז זכותך לא לעבוד בשבת ולראות בו יום מנוחה, או שאתה מחלל שבת, ואז נוכל לכפות עליך לעבוד ביום זה. וכי יש שמירת שבת לחצאין? מבחינת חוקי המדינה, אין חיה כזאת. מעניין שהרב עובדיה יוסף עונה בדיוק לשאלה הזאת, ופוסק שיש דבר כזה. חוץ משומרי שבת או מחללי שבת, יש גם זוכרי שבת (יהודים שעושים קידוש ונוסעים בשבת), ואי אפשר לומר שמי שאינו שומר שבת, אינו זוכר שבת. אז איך זה שהמדינה אינה מכירה בזכויותיהם של היהודים המסורתיים?!
בחודש האחרון הוגשה הצעה לתיקון חוק שעות עבודה ומנוחה ע"י חברי הכנסת מיקי זוהר (ליכוד) ועליזה לביא (יש עתיד). התיקון מבקש ליצור מצב שבו יוכל גם יהודי מסורתי, שאולי אינו שומר שבת כהלכתה, אבל ערך אי העבודה בשבת חשוב לו, לסרב לעבוד בשבת. אלא שזכות כה אלמנטרית נתקלת בהתנגדות של רועי פולקמן (כולנו), בשל החשש שהכרה במסורתיים תביא לפריצת המסגרת הנוחה של הסטטוס קוו. לשיטתו, אפשר להכיר בזכויות הדתיים כל עוד הם מיעוט קטן, אבל אם נכיר בזכויות המסורתיים, לא יהיה אפשר לכפות על רוב הציבור לעבוד בשבת, ואז ייפגעו האינטרסים הכלכליים של המעסיקים.
איפה הדתיים בסיפור? היינו מצפים שהדתיים יעמדו לימין המסורתיים, ולו רק מסיבות דתיות – בכל זאת, פחות חילול שבת; אבל העמדה של הדתיים לגבי המסורתיים מגומגמת. מנקודת מבטם של הדתיים, המסורתיים "מזייפים", הם גם עלולים להביא לפגיעה בזכויות היתר שלהם כדתיים. יש שורה של זכויות שיש לדתיים, שהכרה במסורתיים עלולה לפגוע בהן, כביכול: למשל, תלמידים בבתי ספר דתיים זוכים לשעות עודפות עבור לימודי תורה ויהדות. מה יקרה כשתלמידים מסורתיים ידרשו אותן שעות גם בבתי הספר הממלכתיים?! אם התקציב לא יגדל, הדתיים יצטרכו לחלוק בהקצאת השעות הללו.
דתיות יכולות להצהיר ולא לשרת בצה"ל. אך כשמסורתיות מצהירות (והן מצהירות) זה מתקבל פחות בסלחנות. לא מובן למה היא יכולה ללכת לים אבל לא יכולה לשרת בצבא (דרך אגב, בדיוק מאותה סיבה שבממ"ד היא תבוא עם חצאית, ובשכונה היא תלך עם מכנסיים). דתיים יכולים לגדל זקן בצה"ל באישור רב היחידה (ובואו ניזכר איזו מהומת אלוהים קמה כשהצבא רצה שהשלישות תאשר) אך מה יקרה כשחייל מסורתי ירצה לגדל זקן בספירת העומר? האם יצליח לשכנע את רב היחידה בכנות מסורתיותו?!
הסטטוס קוו בנושא דת ומדינה, שנקבע לפני שבעים שנה, לא לקח בחשבון את המסורתיים. בשנים האחרונות הציבור המסורתי מתארגן כשחקן בזירה הציבורית. המשחק הקודם משתנה. הגיע הזמן להתאים את החוקים למציאות החדשה.
=======
אלי ברקת הוא משנה למנכ"ל 'כל ישראל חברים'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
