ביקורת סרטים: 12 לוחמים

בקולנוע הישראלי, בוודאי בזה שמגיע למסכים בשנים האחרונות, אין פטריוטיות. לפחות לא במובן הפשוט שלה. לא תראו דגל ישראל מתנופף באופן הרואי, חיילים חתיכים וגבוהים חוזרים מהקרב עם קסדות תחת בית השחי, קצינים חמורי מבט ותכולי עיניים שמניחים יד על הלב בשירת התקווה. אין. ואם יש, זה תמיד עם קריצה אירונית, או מלווה בקונפליקט, בכאב, בסרקזם ובעיקר, בהבטה חדה למציאות בעיניים בלי טיפת ניסיון לעשות אותה יותר רומנטית ממה שהיא באמת.

תחשבו על הפוטנציאל הדרמטי שיש בהיסטוריה הלא ארוכה שלנו: תש"ח וכל רשימת המלחמות, מבצעים, פלמ"ח, מעפילים, מחתרות. שום דבר. חוץ ממבצע יונתן שהצליח לשבור את המוסכמה (בעידן שזה עוד היה אפשרי) הפטריוטיזם המרגש, זה שאפשר לבכות ממנו בקולנוע, לא אצלנו. אבל אצל האמריקאים, ובכן, יש ויש.