ביקורת סרטים: 12 לוחמים• סרט בינוני המבוסס על סיפור גדול

ביקורת סרטים: 12 לוחמים• סרט בינוני המבוסס על סיפור גדול

מציאות הסיפור שעליו מבוסס הסרט עולה כל דמיון ובכל זאת, הסרט עצמו הולך לאיבוד בתוך הכללים הקבועים של סרטי המלחמה האמריקאים עם הרבה יריות והרבה רגעים צפויים שלא לוקחים את הסרט לשום מקום

12 לוחמים• סרט בינוני המבוסס על סיפור גדול
  (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ביקורת סרטים: 12 לוחמים

בקולנוע הישראלי, בוודאי בזה שמגיע למסכים בשנים האחרונות, אין פטריוטיות. לפחות לא במובן הפשוט שלה. לא תראו דגל ישראל מתנופף באופן הרואי, חיילים חתיכים וגבוהים חוזרים מהקרב עם קסדות תחת בית השחי, קצינים חמורי מבט ותכולי עיניים שמניחים יד על הלב בשירת התקווה. אין. ואם יש, זה תמיד עם קריצה אירונית, או מלווה בקונפליקט, בכאב, בסרקזם ובעיקר, בהבטה חדה למציאות בעיניים בלי טיפת ניסיון לעשות אותה יותר רומנטית ממה שהיא באמת.

תחשבו על הפוטנציאל הדרמטי שיש בהיסטוריה הלא ארוכה שלנו: תש"ח וכל רשימת המלחמות, מבצעים, פלמ"ח, מעפילים, מחתרות. שום דבר. חוץ ממבצע יונתן שהצליח לשבור את המוסכמה (בעידן שזה עוד היה אפשרי) הפטריוטיזם המרגש, זה שאפשר לבכות ממנו בקולנוע, לא אצלנו. אבל אצל האמריקאים, ובכן, יש ויש.

12 לוחמים

ציון כללי

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
צופים

12 לוחמים מצטרף לרשימה ארוכה של סרטי מלחמה אמריקאים שמפארים את האומה המרוצה מעצמה ובעיקר נותנים לצופים את הריגוש הפטריוטי שהם כה זקוקים לו. כנראה משהו בציניות הישראלית שלנו לא נותן לזה לעבור חלק. או שאולי זה רק אני. אך נדמה כי הדבר היחיד שמציל את הסרט הזה מלהיות טראש מוחלט זו העובדה שהסיפור שלו נכון. והעובדה הזו מרגשת. על אמת מרגשת.



הסיפור הזה מדהים מכדי להיות אמיתי. השנה היא 2001. לאחר הפיגועים שזעזעו את העולם כולו במגדלי התאומים בניו-יורק, ארה"ב יוצאת למלחמה על אדמת אפגניסטן השסועה על מנת לחסל את ארגון הטלאיבן ומנהיגו, בן לאדן.

יחידה צבאית סודית, בפיקודו של מיטש נלסון (אותו מגלם כריס המסוורת') בעלת 12 לוחמים בלבד, נשלחת למשימה מורכבת ומסוכנת: עליהם לחבור לגנרל דוסתאם, המפקד של אחת מהמיליציות המקומיות הנלחמות בטאליבן, כדי לכבוש את העמדות והכפרים הטאליבניים כשהכוח האמריקאי יכוון את כוחות האוויר.

מיטש והלוחמים שלו נאלצים גם לסכן את עצמם במלחמה חשופה מול הטאליבן וגם לחבור לצבא של עם ותרבות הרחוקה מהם שנות אור. עד כדי כך שבשלב מסוים הם מוצאים את עצמם רוכבים ונלחמים על גבי סוסים.

בחיי שחשבתי שזו הוספה קולנועית מופרכת עד שבסוף הסרט אנחנו מבינים שאכן כך היה ואפילו האנדרטה שנבנתה על יד מתחם התאומים היום, אנדרטה לכבוד היחידה הזו, היא פסל של חייל הרוכב על סוס.

יש רגעים מאד טובים ומרגשים בסרט הזה ויש גם לא מעט מתח ואקשן, למי שמחפש. אך כמעט כל הרגעים שבו צפויים ולעוסים ומוכרים לנו כל כך מסרטי אקשן ומלחמה אחרים.

הגברים שנפרדים מנשותיהם היפות ומתרגשים לקראת המלחמה כמו ילדים, המפקד הראשי שהוא גם כחול עיניים, גם חוואי לשעבר וגם לא טועה אף פעם, המפגש הבין-תרבותי בין מזרח למערב שלועג לשחצנות המערבית אך בו בעת מחדד לנו כצופים באיזה צד של מפת העולם טוב יותר לחיות וכמובן, סצנות הקרב.

כמות הניסים הבלתי נתפסת, התחמושת, החיילים שנלחמים בלי קסדה, ובסוף, השיבה המרגשת הביתה, ישר לעץ חג המולד.

לא שאין בזה חן ולא שהמתח אינו חזק. אך לא חזק מספיק. משום שאין בו בשורה והוא לא אומר שום דבר אחר ממה שאמרו כל סרטי האקשן וסרטי המלחמות שלפניו.

ובכל זאת, אני מניח שלפחות חלקכם לא תשעממו בסרט הזה ואם כן, שתי אפשרויות: או שתגידו לעצמכם לאורך כל הסרט שמדובר בסיפור אמיתי ולכן זה מדהים, או שתחליטו שאתם נהנים מהנופים של אפגניסטן (כביכול) כי צילומי הנוף אכן מרשימים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו