אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

תתעלמו מדפני ליף, מחאת האוהלים עשתה טוב לחילונים

בעוד במגזר הסרוג, אפילו זה העירוני, ה'קהילה'' היא אושייה מרכזית, הרי שבחיים האורבניים של החברה החילונית מושג זה נעלם כמעט כליל. יתרה מכך, אנשים יכולים לחיות שנים באותו בניין כמעט בלי להכיר את השכנים. בזכות המחאה אנשים פתאום מתחילים להרגיש את תחושת הביחד.

תתעלמו מדפני ליף, מחאת האוהלים עשתה טוב לחילונים
  הקהילתיות חזרה לעיר. (פלאש90)

ענת היא לא אשת מאהלים. למעשה היא שונאת לישון באוהל – עניין של נוחות. היא גם לא תל אביבית, היא מתגוררת במודיעין עם בעלה ושלושת הילדים, מעמד ביניים טיפוסי. בסך הכול טוב לה בחיים, אך בחודש וחצי האחרונים היא קורנת במיוחד. "אני מרגישה רוח חדשה" היא מספרת לי.

להפגנה במודיעין היא לקחה את הילדים, רצתה להעביר להם מהרוח המפעמת בה. מרוב התרגשות הם הגיעו מוקדם, ביחד עם פועלי הבמה. אחרי שעת המתנה ("נו אימא, מתי רוקדים צדק חברתי?") היא שבה הביתה. החינוך לאידיאלים ידחה למוצאי שבת הבא.

ענת היא לא אשת שמאל קיצוני, למעשה היא בכלל לא אישה פוליטית. ספק אם היא יודעת שמות 3 שרים מהממשלה. בחייה האישיים היא עוסקת בתחום הטיפול, אך השגרה שוחקת.  'זריקת האידיאלים' שהמחאה השיבה לה החייתה אותה מחדש.

ענת לא לבד. דברים דומים אני שומע מרבים נוספים שבהכללה גסה שייכים ל'שבט הלבן'. "אנחנו חשים רוח של שינוי, של תקווה", הם מספרים, "לך תדע מה יצא בסוף מהכול, אבל אם רק זכינו לזה שחודש וחצי מדברים על עניינים חברתיים במקום הדחות ב'אח הגדול' – דיינו". בל תטעו, הם לא משולי השמאל, ובוודאי לא מעוניינים בכלכלה קומוניסטית או חזרה לימי הפנקס האדום. הם בסך הכול רוצים לחיות בחברה צודקת יותר.

האידאלים חוזרים לשבט הלבן

"אדם יסודו מעפר. וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו", כך מתחיל תיאור אפסות חיי האנוש בתפילת 'ונתנה תוקף'. במציאות המודרנית 'בנפשו יביא לחמו' מקבל מובן מעט שונה. השגרה היום-יומית ובעיקר קשיי הפרנסה גורמים לכך שהמחיר הוא ה'נפש' – או ה'רוח' – שאותה אנחנו נידונים להזניח (דברים ששמעתי מפי אלעד פרסקי). אך 'הרוח' או 'האידיאל' באדם הוא צורך מובנה שגם אם יודחק לא ייעלם.

השסע המרכזי בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, נע על ציר ימין-שמאל סביב עתיד יהודה ושומרון. בעוד עיקר הגישה הסרוגה לנושא היא ממקום של אידיאל עמוק, הרי שברוב 'השבט הלבן' המציאות שונה. נכון, תמצאו בשבט את בעלי האידיאליזם ההומנסטי הלוהט, אך עבור רובו הגישה היא פרקטית מעיקרה ונובעת מרצון לשקט ומחשש דמוגרפי.

אין שם לא אמונה בשלום, ולא עריגה לעלי או לשילה. לו כמות ערביי יו"ש הייתה דומה לזו של הגולן הם לא היו מהססים לשקול סיפוח. אך במציאות הנוכחית, הנטייה היא לפתרון שתי המדינות.

לאור זאת, יש להעריך לעומק את משמעות המחאה שהציפה מחדש את הצד האידיאלי במי שעד עכשיו נדון להיות פרקטיקן בסכסוך המהותי במדינה. עכשיו הפרצופים הקורנים מהפסקה הקודמת מובנים הרבה יותר. את המהלך הנפלא הזה אפילו המגפון של דפני ליף לא יהרוס.

קהילה עירונית נוצרת

את נורית אני פוגש במאהל ברוטשילד. "בוא תאכל, הכנתי פנקייקים". נורית היא עולה ישנה שמתגוררת בגפה בתל-אביב, משפחתה נותרה באירופה. המחאה ריגשה אותה, היא קנתה מצרכים, הביאה כלים וזה הערב השלישי שהיא מכינה פנקייקים לעוברים ולשבים. "נו, למה אתה לא אוכל? יש גם סירופ מייפל, ותגיד איך יצא!", האמת, מעולה.

בעוד מאהל רוטשילד הוא הסמל הגדול של המחאה, צץ לו בשקט מאהל שדרות נורדאו המרתק. שם לא תמצאו סטלנים או חבורות דִרבוק עד הבוקר. גם חתך הגילאים מבוגר יותר. רובם אנשים עובדים מהסביבה הקרובה שנטו את אהלם בשדרה.

יניב הוא אחד מיושבי מאהל נורדאו. לפני הגעתו לשדרה חייו היו ברוורס. גם מחלה לא פשוטה שאיתה הוא מתמודד תרמה להחשכת עולמו. השהות במאהל החזירה את השמחה לעיניו. "יצרנו פה קהילה, רבים מהאנשים פה גרים ברדיוס של 300 מטר, אך עד כה הסתפקנו לכל היותר בהחלפת מבטים בשדרה. את מה שקורה כאן כבר אי אפשר להשיב אחור. יצרנו קהילה".

את השעות מעבירים כאן בהיכרות, בשיחות, ואפילו בהרצאות בנושאי חברה כלכלה. רוח ההתנדבות והסיוע ההדדי ממלאת את המאהל. זה הביא ספה, זה ספרים, השלישי אוכל ושתייה. כשאחת מתושבותיו סיפרה כי היא מחפשת עבודה, ה'קהילה' נרתמה וחיש מהר נמצא החיבור המתאים.

ביום שישי התקיימה במאהל קבלת שבת משותפת (מוקדמת…) עם הרב אנגלמן מלווה בשירים והדלקת נרות.  נמצא מי שהביא שולחנות, אחר כסאות, גם אוכל לא חסר.

בעוד במגזר הסרוג, אפילו זה העירוני,  ה'קהילה" היא אושייה מרכזית, הרי שבחיים האורבניים של החברה החילונית מושג זה נעלם כמעט כליל. יתרה מכך, אנשים יכולים לחיות שנים באותו בניין כמעט בלי להכיר את השכנים. המחאה החזירה לקדמת הבמה את הקהילתיות העירונית הנבנית סביב ערכים ופעילות משותפת.

ציניקנים יאמרו שזה זמני, חולף כצל עובר, וה"אדם-לאדם זאב" ינצח. שיאמרו. אנחנו נקווה שזרעי הקהילתיות כאן, ולא כדי להיעלם.

==

איתמר ברתור הואנו עיתונאי ועורך חברתי-כלכלי ב'מקור ראשון'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו