בטור האחרון דיברנו על כמה אנחנו – רווקים ונשואים כאחד, למי שתהה או טעה – דומים לחמורים תקועים בצומת ההתלבטות, מפגינים חוסר יכולת משווע ומזעזע בכל הנוגע לקבלת החלטות משמעותיות. ראינו גם שמאחורי כל דילמה חוגג לו איזה פחד משתק, מודע פחות או יותר. מנינו גם מספר פחדים מרכזיים שמונעים מאיתנו לקחת החלטה בקשר לחתונה. היום אני רוצה להתמקד בפחד המייחס לחתונה תכונות של הגבלת החופש ולהציע פתרון מעשי שיעזור לנו להפחית את עוצמת החששות ולהגביר את יכולת ההחלטה.
אֵימָתָה וָפַחַד
ראשית, עלינו להבין את מנגנון הפחד. הכלל הראשון פשוט ביותר להבנה אך יש לו השלכות רבות: בכל פחד יש קריאת אזהרה שבאה לסמן לנו סיכון מסוים. לא פחות ולא יותר. הפחד כאילו בא לומר: "היי, שים לב! יש פה משהו חשוד! כדאי לך להיות זהיר וערני כדי שלא תיפגע." עד כאן, מעולה. לצערנו, בד"כ, זה לא נגמר בזה. אנחנו בטיפשותנו או עצלנותנו, מתעלמים מסימן האזהרה וממשיכים לעצום עיניים. עד שהפחד דופק שוב על דלת המודעות שלנו ,הפעם עוצמתי ואימתני יותר, וחוזר על המסר החשוב שלו. וכן הלאה, חוזר חלילה – עד שהוא הופך למשתק. "יודע מה?", הוא זועם ומאיים, "אל תזוז, אל תעשה כלום, עדיף לא להיכנס לצרות".
כלל שני: אין שום בעיה בהרגשת פחד. אין דבר טבעי מזה. אדרבא, אדם ללא פחד – כנראה אינו בקו הבריאות הנפשית. כאמור, הפחד מבקש לסמן לנו אזורי סכנה פיזיים או נפשיים – אז איזה מזל שאנחנו מפחדים כדי שנוכל להתחשב בסכנות ולשים לב למה שעלול להזיק לנו.
כלל שלישי: יחד עם הנ"ל, אין שום מצווה מדאורייתא להיכנע לתכתיבי הפחד ולקחת את דבריו כהלכה למשה מסיני. להיפך. ההגדרה של אומץ היא: להרגיש פחד אבל, יחד עם זאת, להתמקד במשהו אחר, בעל חשיבות גדולה מזו של החשש. למשל, חייל שרץ להציל חבר לנשק תחת אש חווה פחד וודאי – אך מעדיף להתמקד בחשיבות הצלת חברו, על פני איום הסכנות האורבות לו בצורה מאוד קונקרטית.
להשתחרר מהפחד (צילום: שאטרסטוק)
טבעת נישואין או אזיקים?
בטור האחרון, הזכרנו את אחד הפחדים הגורמים להתלבטויות רבות: הפחד הגורס כי החתונה דומה לבית האסורים. לפי משל החמור של בורידן, רווק הסובל מפחד זה תקוע בדילמה הבאה: האם להתחתן ולאבד את חירותו (יש מוסיפים: ללא ועדת שחרור או ניקוי שליש על התנהגות טובה…) או להישאר רווק-חופשי. בעיניי, זו שאלה מצוינת וחשובה. ועוד איך. אבל יש לה תשובה – והיא בוודאי לא להיתקע ולהתחפר במקום עד שיקרה נס.
אז נגיד שמישהו או מישהי שאתם מכירים סובל מחשש שמא חתונה היא כלא. בואו נגיד את האמת, קודם כל, הוא פשוט… צודק! אכן, חתונה באמת מגבילה את חופש הפעולה של האדם. גבר נשוי או אישה נשואה – אֲזוּקִים בחבלי המחויבות מפה ועד להודעה חדשה: חלה עליהם חובת הדאגה והנאמנות ההדדית, הם מחויבים לילדים שלהם, לעול כלכלי, למשכנתא. שלא לדבר על ביקור אצל החמות בשבת, הורדת פח הזבל בדיוק כשבא לך לישון, החלפת חיתולים באמצע הלילה וכו'.
זהו כנראה שורש הבעיה: לקיחת החלטה מעוררת בנו פחד אימים: פחד ממחויבות.
להחליט, זה לבחור צד, זה לוותר על האופציות האחרות, זה לקחת אחריות על הבחירה שלנו ולהתחייב לה. תמיד יש באחריות אלמנט מגביל, כובל ומצמצם את החופש. ואין מחויבות כברית הנישואים. אולי זו המחויבות האולטימטיבית הניתנת לכוח הבחירה שלנו. אנחנו מחויבים להרבה מערכות בעל כורחנו (למשפחה, למדינה, לחברה, לחוקים וכו').
אבל בחירת בן זוג לגמרי מופקדת בידיים שלנו. אי אפשר להתחבא מאחורי כסת"ח עלוב כמו ההורים או החברה ולצעוק "לא בחרתי, פשוט שמו אותי כאן ונשארתי". אתה בוחר ולא מישהו אחר. אויש כמה שזה מפחיד! רק לחשוב על זה מזכיר לי כמה שקשקתי לפני החתונה שלי…
טבעת נישואין או אזיקים? (צילום: שאטרסטוק)
החופש להיות אני באמת
אבל מצד שני, אדם נשוי חופשי לממש את שאיפותיו הזוגיות והמשפחתיות. הוא חופשי להיות הורה. הוא חופשי לתת אהבה אמיתית. הוא חופשי לממש את היכולת שלו להכיל, לתת מקום, להעניק ולהקים משפחה. ללא ברית הנישואים, ללא עול החתונה, האדם עצור בכלא החופש המדומה של האגו שלו. אולי לכלא הזה רמזו חז"ל באומרם: "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה" (יבמות סב ב). ויתור על חלק מהחופש האישי הוא המחיר ליכולת לממש את עצמנו ברבדים אחרים. אני יודע, זה די פרדוקסלי אבל ככה זה עובד: ויתור על חופש מסוג אחד מאפשר חופש מסוג אחר.
עכשיו ההתלבטות ברורה יותר. מי חופשי יותר בעצם? מי כלוא יותר וכבול בחבלי המחויבות? אני מאמין שכל בר דעת יגיע למסקנה הכל כך מתבקשת כי הרווק אינו חופשי כפי שהוא היה רוצה לחשוב והנשוי אינו בבית הכלא כפי שאולי זה יכול להיראות. מספיק להעמיק טיפה מעבר לתדמית כדי להיווכח שחתונה היא בעצם החופש האמיתי –להיות אדם שלם הכולל זכר ונקבה. במשל של חמורו של בורידן, הדילמה מתבררת כמוטעית: האמת היא שמצד אחד, החמור יכול לבחור בשלט נוצץ שמציג תמונה מהממת של מעדן לחמורים ומצד שני יש רק דלי תבן ודלי מים – אמנם צנוע יותר אך משביע ומחייה בהחלט.
מתברר שאנחנו עוד פחות חכמים מהחמור של בורידן (שהזכרנו בטור הקודם). הוא היה צריך לבחור בין מים לאוכל אך נתקע בדילמה. לעומתו אנחנו (בתור חמורים), תקועים מול בחירה מוטעית והזויה: אנחנו תקועים בין שלט נוצץ שמציג תמונה מהממת של מעדן לחמורים מצד אחד -ומצד שני מחכים לנו דלי תבן ודלי מים. נכון, השלט מושך ומפתה אבל הוא עדיין רק שלט… הוא אולי נוצץ אבל אין מאחוריו שום דבר אמיתי. לעומתו, התבן והדלי אמיתיים. הם אולי נראים פשוטים, אבל הם אלו שיכולים באמת לתת לנו שובע וחיים…
אז מה עושים?
לאור הנ"ל, כדאי מאוד למי שמתלבט ונתקע בגלל הפחד ממחויבות לעשות עם עצמו עבודה של בירור ומיקוד המודעות: בכל פעם שהפחד עולה, אפשר לפקס את התודעה בשני דברים:
1. מה הפחד רוצה לומר לי, בעצם? שחשוב לי להיות אדם חופשי באמת. כי בעצם אנחנו יצורים חופשיים הזקוקים לחופש כאוויר לנשימה. ולא סתם: השאיפה לחופש היא שאיפת הנשמה השרויה בקרבנו שכמהה לאין סוף ולעולם בלתי מוגבל. הבנתי. זה נכון ואעשה הכל כדי לשמור על החופש שלי. חופש אמיתי ולא מדומה.
2. המשוואה לפיה "רווקות = חופש" אינה אלא פאטה מורגנה. לכן כדאי להתמקד ביתרונות המוחשיים של החופש להיות נשוי והורה. לחשוב על מה "כן" ולא על מה "לא" – בחתונה. זו לא חכמה להיכנע לפחד המדגיש רק את החסרונות. האומץ הוא לזכור את היתרונות ולהתמקד בהם.
החופש להיות אני באמת (צילום: שאטרסטוק)
====================================================================================================
הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר
