לצד השור, הכבש והעז, מופיעים ברשימת המינים המותרים למאכל בספר דברים גם האקו, הדישון והזמר. אולם עד היום לא ברור מהם אותם מינים המופיעים ברשימת החיות הכשרות?

האם ייתכן שחלק מהדיאטה של בני ישראל כללה קרנפים, ג'מוסים וג'ירפות, כפי שהציעו חלק מהפרשנויות עד היום? מחקר ארכאו-זואולוגי חדש שבחן את הממצאים הזואולוגים מ-133 אתרים מתקופת המקרא מנסה לספק את התשובה.

בספר דברים י"ד מופיעה רשימה של עשרה מינים טהורים המותרים למאכל: שור, שה כשבים, שה עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. בעוד ששלושת המינים הראשונים זוהו בקלות: שור, כבש ועז, הזיהוי של המינים האחרים נותר במחלוקות לאורך השנים.

מעבר לכך ששמות החיות נעלמו, כיום אין, לדוגמא, מין בשם זמר, שמות של מינים מסוימים תורגמו לאורך השנים בין שפות שונות ורק לאחר מאות שנים חזרו לעברית החדשה, כך שגם ה"יחמור" וה"תאו" המקראיים אינם זהים בהכרח למינים המוכרים כיום בשם זה.

מחקר ארכיאוזואלוגי

עיקר הזיהויים של מיני בעלי החיים הטהורים נעשו עד היום דרך מחקר לשוני או תרבותי. המחקר הנוכחי, אותו הובילו פרופ' גיא בר-עוז מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה ופרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן יחד  עם רם בוכניק, אף הוא מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, בחן את כלל שרידי בעלי החיים שנמצאו ב-133 אתרים בארץ ישראל מראשית תקופת המקרא: תקופת הברונזה המאוחרת (המאה השתיים עשרה לפני הספירה) ועד לתקופה הפרסית (המאה השביעית לפני הספירה).

ממצאים אלו אפשרו להתייחס להצעות הזיהוי המרכזיות הקיימות כיום כדי להציע זיהוי שמעוגן בממצאים הארכיאולוגים.

על פי השרידים, הצבי המוזכר בספר דברים כולל את הצבי הארץ ישראלי וצבי הנגב. האייל כולל את האייל האדמוני ואת היחמור הפרסי, ששייך אף הוא למשפחת האיילים. לדברי החוקרים, על פי האתרים והמיקום שבו נמצאו שרידיו של היחמור הפרסי ניתן להניח שהיה זה מאכל מותרות של המעמד הגבוה.

אולם אם היחמור הפרסי שייך למשפחת האיילים, איזה מין היה היחמור המוזכר בספר דברים? על פי החוקרים, ניתוח הטקסט המקראי ושרידי החיות מעיד על כך שייתכן והיחמור היה אנטילופה ממין בובל, אנטילופה אפריקאית גדולה שנכחדה מנופי הארץ אך עדיין מצויה במזרח אפריקה.

הג'ירפה והקרנף לא ברשימה

השרידים הארכאו-זואולוגים מצביעים כי ניתן לזהות את האקו עם היעל או עז הבר. לדישון היו זיהוים רבים לאורך השנים, כולל קרנף. אולם בשרידים הארכיאולוגים מתקופת המקרא אין שום ממצא של קרנף. לדברי החוקרים, ככל הנראה ניתן לזהות את הדישון כראם.

אנטילופה. חיה כשרה (פלאש90)

התאו הוא דוגמא למין, שבמהלך השנים ובגלל תרגומים שונים, זוהה עם ג'מוס, למרות שגם לג'מוס אין ככל זכר בשרידים הארכיאולוגים. ההצעה של החוקרים הייתה לזהות את התאו עם שור הבר, מין צייד שכיח בתקופה.

לבסוף, גם הזמר זוהה עם מינים שונים, בין השאר הוצע כי היה זה מין של ג'ירף. זיהוי זה בוודאי אינו סביר  שכן אין זכר בשרידים הארכיאולוגים להימצאותן של ג'ירפות בנופי הארץ בתקופה המקראית. לעומת זאת הוצע כי ניתן לזהות את הזמר עם עז הבר.

"הממצאים הארכאו-זואולוגים מחזקים את ההנחה שהייתה משמעות לסדר הופעת המינים ברשימת המינים המותרים למאכל: בתחילה הופיעו בעלי החיים המבויתים ולאחר מכן הופיעו המינים על פי סדר חשיבותם במזונו של האדם המקראי בארץ ישראל", מסכמים החוקרים.

הצעת החוקרים לזיהוי החיות הטהורות למאכל:

איל איל אדמוני, יחמור פרסי
צבי צבי ארץ ישראלי, צבי הנגב
יחמור אנטיפולה ממין בובל
אקו יעל
דישון ראם
תאו שור הבר
זמר עז הבר