האם באמת שווה לחיות חיים נְטוּלֵי רגשות?

  השכל מול הרגש (צילום: שאטרסטוק)

רגשות לא אמורים לנהל את העולם

קודם כל, חשוב לדעת שיש יתרונות בניתוק רגשי. נכון, היום החברה המערבית עושה הַפְלָיָה מתקנת לבעלי הרגישות הגבוהה (שרק לפני חמישים שנה, כשרק השכל ההגיוני היה נחשב, היו נתפסים כהזויים וחסרי משמעות). אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש יתרונות ורציונל בהעלמת הרגש. אכן, רגישות יתר עלולה להפוך לרגשנות מעייפת, דביקה ומשתקת.

לעומת זאת, ניתוק רגשי מאפשר מיקוד ברבדים האחרים של החיים, כלומר בשכל ובהתנהלות מעשית. יתפלאו ויכעסו כל מאדירי הרגש למיניהם אבל הרגשות לא אמורים לנהל את העולם. אדם שמנוהל על ידי רגשותיו בלבד יכול לפעול באופן שגוי לגמרי ולחשוב באופן משובש ולא רציונלי בעליל.

קחו לדוגמא אישה שאוהבת – אבל ממש אוהבת – גבר שמתנהג אליה באופן פוגעני, לא עלינו. העובדה שהיא מלאה ברגשי אהבה כלפיו לא עושה את המצב לנכון יותר עבורה.

הבה נזכור שבגדול (כן, כן, יש הרבה יוצאים מן הכלל…), מנתקֵי הרגש סובלים פחות ממכאובי החיים, שהם רואים את הדברים באופן יותר אובייקטיבי והגיוני ושהם עשויים לפעול בצורה אפקטיבית ונכונה יותר.

סיפור על גבר 'חכם' מדי

האם מְנוּתְּקֵי-הרגש אכן חכמים ויעילים יותר מאחיהם מחוברֵי-הרגש? זהו שלא, כמובן. המציאות, כהרגלה, מורכבת. נכון שניתוק רגשי עשוי לעזור בסיטואציות מסוימות אבל המחיר, רבותיי, המחיר! אדם שמנתק את רגשותיו אינו אלא רובוט חסר אנושיות. מרוב 'חכמה' ואובייקטיביות, הוא מרבה לפספס את הפואנטה בנקודות הבסיסיות ביותר של החיים…

קחו לדוגמה אחד המתאמנים שליוויתי: גבר נשוי, בן 30, חכם ביותר ולמדן גדול. הוא גם חקר את עצמו והגיע למסקנה החד משמעית שטוב לו לישון בדיוק 6 וחצי שעות בכל לילה, על מנת להתמסר במשך היום ללימוד התורה שלו בעצמה הראויה. מה שחִייֵּב אותו ללכת לישון בול ב-23:25 כל ערב.

האם מְנוּתְּקֵי-הרגש אכן חכמים ויעילים יותר מאחיהם מחוברֵי-הרגש? (צילום: שאטרסטוק)

כתוצאה מכך, ולפי גזרת שכלו הדָּגוּל, וגם אם אשתו הייתה באמצע סיפור באותה שעת השין, הוא היה פשוט מסתובב, סוגר את האור ופורש לשנת הלילה שלו. ככה. באמצע. תדמיינו לעצמכם כמה אשתו שמחה מה'חכמה' שלו…

זה מה שקורה כשההגיון ה'אובייקטיבי' מנצח את אילוצי המציאות: ה'תבונה הטהורה' עלולה להשכיח אמיתות פשוטות ביותר ולהכתיב אורח חיים הזוי ומנותק. אולי צחקתם על המסכן הנ"ל אבל תשאלו את עצמכם איפה אתם דומים לו בחיים שלכם, כשאתם מנתקים את הרגשות שלכם…

גֶּשֶׁר הרֶגֶשׁ

הרגש מאפשר חיבור. הוא מתרגם את המציאות החיצונית למציאות פנימית-נפשית ובכך הוא מהווה מעין גשר (ר-ג-ש = ג-ש-ר) שמחבר בין העולם החיצוני (המציאות שאני פוגש) לעולם הפנימי שלנו (החוויה שלי). אדם שמודע לרגשותיו מכיר את מקומו בעולם, שם לב לעצמו ולאחרים. כתוצאה מכך, אנשים סביבו יכולים ורוצים להתחבר אליו. יש לו קשרים טובים עם החֶבְרָה ועם עצמו.

אדם שמאפשר לעצמו להרגיש ולהתחבר אל המציאות כפי שהיא הוא אדם שמוכן לשאת את כאב האכזבות, העלבונות וקשיי החיים אבל יודע גם לשמוח באמת. בדרך כלל מי שמסוגל לבכות מול הכאב של עצמו או של האחרים הוא גם זה שיודע להוריד דמעות של שמחה.

הנה המחיר הלא סביר של הוצאת הפלאג של הרגש: ניתוק. ניתוק מהכאב אבל גם ניתוק מהשמחה האמיתית. ניתוק מבן או בת הזוג, ניתוק מהחברה, ניתוק מאלוהים, ניתוק מעצמו.

הרגש מול השכל (צילום: שאטרסטוק)

אז מה עושים?

לדעתי, עבודה של חיבור לרגשות מצריכה הכוונה אישית כי מה שעובד עם אחד לא בהכרח מתאים למישהו אחר. קיים גם סיכון, במידה מסוימת, שמי שמתחבר לרגשות שלו מחדש יוּצַף רגשית, לפחות באופן זמני.

אבל אני רוצה לתת טיפ קטן למי שעשה 'אַנְפְרֵנְד' לעולם הרגש: אם לא חוויתם טראומה כבדה ורצינית, נסו להתחבר מחדש לרגשות שלכם, בכל דרך אפשרית.

אז מה עם כואב קצת? עדיף לחיות באמת מאשר סתם לנשום. נכון שמדי פעם יהיה לא נעים או אפילו קשה. אבל הרווח יהיה כולו שלכם. כי בלי חיבור לעצמנו, אין חיבור לאחר. וזה כאב שאין לו מרפא.

===================================================================

הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר