בטור הקודם עסקנו בשאלה האם גברים מסוגלים בכלל להרגיש? וענינו באופן חד-משמעי: אכן כן, גברים מרגישים! אממה, הם בד"כ פחות מחוברים לרגש שלהם. כאילו שניתקו אותו מהם.
וזה מזכיר לי סיפור די מביש שקרה לי לפני כעשור:
מעשה באזעקה של מכונית
אני יושב לי בכיף בחדר העבודה שלי, קורא מאמר כלשהו. פתאום מתחילה לצפצף ברקע אזעקה של מכונית. אני מתאזר בסבלנות אצילית ומנסה להתרכז בקריאה עד שהבעלים יואיל בטובו לכבות את האזעקה המרעישה. אבל לאט ובבטחה, הרעש הלא נעים מתחיל לחדור לתוך המחשבות שלי, הולך ומתגבר.
חומות הסבלנות שלי נפרצות והולכות ומבלי שאשים לב אני שומע קול מבפנים שזועק: "מי זה הדביל שלא מכבה את האזעקה המטומטמת שלו?! יאללה שירד כבר לאוטו שלו, יעשה טובה לי ולאנושות ויכבה את הדבר הנוראי הזה!" הדקות עוברות, החוצפן ההוא לא יורד – ואני… משתגע! כי הרעש ממש קרוב. קרוב ביותר. קרוב? אמרתי קרוב? איפה המכונית הזו כבר? אני מתקרב לחלון ושומע שהרעש ממש כאן. ליתר דיוק: בתוך החניה שלי! מה?! זה המכונית שלי! המטומטם הזה הוא… אני! יורד בטיל, לא תופס שום גנב באמצע פריצה אלא רק מכונית ישנה ובודדה שזועקת לעזרה. בקולי קולות!
אני עושה כמיטב יכולתי לשים קץ לצלילים הצורמים: פותח, סוגר, מתניע, מכבה, עושה כל מה שאני מוצא לנכון, כשברקע הרעש מחריש האוזניים הזה שלא מאפשר לי לחשוב כמו בן אדם. המכונית עומדת בשלה וממשיכה לזעוק ולהזעיק. אני נוסע למוסך שליד הבית, לכוד בתוך הצלילים המשגעים האלה. מגיע למוסך, הוא פותח מכסה מנוע ובמיומנות מעוררת קנאה – הוא מוציא פלאג אחד קטן ו… שקט.
שיהיה הכל מלבד הרעש הזה (צילום: שאטרסטוק)
אויש איזה שקט מתוק, שקט ענוג בתוך הרעש של שדרות בן צבי פינת בצלאל באמצע יום עבודה ובתוך תחנת דלק. עונג צרוף לאוזניים ולמוח החבול שלי. הבחורצ'יק מהמוסך ממשיך לעבוד, מאתר את התקלה, מטפל בבעיה, מחזיר את הפלאג ו… אויש לא! זה חוזר – שוב, האזעקה צורחת! שוב הוא מוציא את הפלאג – והשלווה חוזרת מיד.
בלי להסס אני מתחנן שלא יחזיר את הפלאג הארור הזה, לעולמים. "אין בעיה", אומר המוסכניק, "אבל… תדע שלא תהיה לך אזעקה. אתה מבין את ההשלכות, נכון?". "בכיף אחי, בכיף", אני ממהר לענות, "תבורך, שיהיה, הכל חוץ מהרעש הזה."
אתם בטח כבר הבנתם שהסכמתי בשמחה רבה שלא תהיה לי אזעקה באוטו. החלטה ממש אינטליגנטית, נבונה ומושכלת, בהינתן מספר גניבות הרכב בארץ… אבל האמת היא שהייתי מבצע שוב את אותה הבחירה היום. כי עדיף לי השקט התעשייתי הזה – למרות הסיכון הברור הכרוך בנטרול האזעקה.
הרגש בתור תוספתן
באופן דומה למדי, רבים מהגברים (וגם חלק מהנשים) מנתקים את הפלאג-של-הרגש. כן, הפלאג הזה עלול לעשות לנו המון צרות ורעשים בראש ובלב. נכון, הוא אמור להתריע ולהזעיק כשהמצב לא טוב לנפש אבל היי – הוא לא עובד פיקס.
לעתים הוא סתם מיילל ללא כל סיבה הנראית לעין או שהוא פשוט מזייף. בכל מקרה, הרגש עלול להפריע… כי הוא מחבר אותנו גם לכאב ולעצב. לא תמיד קל לתפקד באופן 'נורמלי' כשהרגש מחובר. כי אז עוברים עלינו כל מיני 'מצבי רוח' לא סימפטיים ובכלל, למה לעזאזל צריך את כל הסבל הזה!? מנתקים את החיבור לרגש והופ… הכל יותר שקט! בעצם, הרבה גברים מתייחסים אל הרגש כסוג של תוספתן.
לא אכפת שיש אבל אם הוא עושה בעיות – תודה רבה, לא צריך, עושים ניתוח קטן ומסירים אותו מיד.
אבל להסרת 'תוספתן הרגש', יש השלכות רבות עלינו ועל מערכות היחסים שלנו. נדון בהשלכות החיוביות והשליליות בטור הבא.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
