השבוע הייתה לי שיחת טלפון מעניינת וקצת הזויה שהשאירה אותי בסוג של תְּהִיָּיה…
היא: שלום, אני מתעניינת בתהליך אימון אצלך! איך זה עובד בדיוק?
אני: אימון באיזה תחום?
היא: אתה יודע, אני רווקה בת 32 וזה…
אני: זה מאוד פשוט: נפגשים, משוחחים, אני מקשיב לך ומשתדל להבין ביחד איתך מה תוקע אותך כרגע בחיים ולא מאפשר לך להתחתן. אולי זה אמונות מגבילות, רגשות שליליים, או ההתנהלות מעשית לא נכונה… ואז מוצאים ביחד רעיונות איך ומה אפשר לשפר – כדי שתהיי מוכנה לקראת החתונה שלך.
היא: אה… אמממ… אני כבר לא יודעת… זה נשמע… כמו טיפול!
אני: למה את מתכוונת?
היא: אני לא רוצה לעבוד על דברים פנימיים. לא בא לי לחפור. אין לי כוח להתמודד מול עצמי, אתה מבין?
אני: אה… אז מול מי תתמודדי בדיוק?
היא: אני לא יודעת… לא בטוחה שזה מה שאני מחפשת.
אני: אני מבין, גם אני לא יודע מה את מחפשת. אם בא לך, אפשר להיפגש ואז נחליט ביחד מה מתאים לך לפי המצב והרצון שלך: אם צריך לגעת בדברים מעשיים והתנהגותיים, נעבוד על זה ואם זה משהו שנוגע יותר במה שקורה בתוך העולם הפנימי שלך אז נעבוד יותר על התחום הזה. הכל לפי מה שאת רוצה וצריכה.
היא: עזוב, אני לא רוצה לעשות עבודה מהסוג הזה… בעצם זה לא מתאים. ביי!
אני: … [נגמרו לי המילים]
אפשר בקלות לשפוט את האישה הזו ולומר בסיפוק עצמי מהול בשחצנות שהיא 'לא סגורה על עצמה' ולא באמת רוצה ליצור שינוי בחייה. אבל בעיניי הנקודה העיקרית היא שאולי כולנו לפעמים קצת כמוה, בורחים מעצמנו…
לא רוצים יותר מידי חפירות, לא רוצים טיפולים, לא רוצים התמודדות מול עצמנו. אולי גם בתוכנו קיים אותו קול שמעודד אותנו לא להיאבק מול השדים והרוחות הפנימיים שמשתוללים בתוכנו. רובנו מעדיפים בד"כ לא לפנות ל'טיפול' או לכל דבר שיגרום לנו, חלילה, לצאת מאזור הנוחות שלנו.
בורחים כי אנחנו פוחדים לעמוד מול המראה והלא תמיד מחמיאה של האמת (צילום: שאטרסטוק)
הרי הרבה יותר קל להאשים את 'המציאות', את 'האחרים' או את 'בורא העולם' בכבודו ובעצמו, מאשר לקחת אחריות על החיים של עצמנו. בכל פעם שאנחנו מטילים אשמה ב'גברים', ב'נשים', ב'גזרות משמים', או בכל גורם חיצוני אחר – אנחנו בוחרים לברוח מהאחריות האולטימטיבית של חיינו: העולם הפנימי שלנו.
בעצם, זהו המקום היחיד שעליו ניתן לקחת אחריות אמיתית וזה גם המקום שממנו אנחנו בורחים הכי רחוק. אנחנו בורחים כי אנחנו פוחדים לעמוד מול המראה האכזרית והלא תמיד מחמיאה של האמת הערומה והפשוטה: אנחנו כאן כדי לקחת אחריות על עצמנו ועל חיינו. אף אחד לא אָשֵׁם אבל כולנו אחראים. "אם אין אני לי, מי לי?!" זועק הלל הזקן בפרקי אבות.
כל כך קל להאשים את כל העולם ואשתו, את ההורים ואת המורים ואת הרבנים ואת המנהיגים ואת החֶבְרָה, ומי לא? – כל זאת על מנת לצאת נקיים מאחריות ולברוח למחוזות ההזויים של דמיונות שווא בהם אנחנו 'בסדר' והעולם 'על הפנים'.
לרוב, אין לנו שליטה על האירועים החיצוניים שמתרחשים בחיינו: לא אנחנו מחליטים על מזג האוויר או על מי נפגוש בשוק ומה יקרה עם הבורסה מחר. גם אין לנו שליטה על האנשים האחרים, בסופו של דבר: אי אפשר לשלוט על מי אוהב אותי ומי לא, מי ירצה להתחתן איתי ומי לא.
המקום שממנו אנחנו בורחים הכי רחוק (צילום: שאטרסטוק)
יש רק תחום אחד, מאוד אישי וספציפי, עליו אני אחראי באמת: מה שקורה בתוכי. אפשר להתווכח על מידת האחריות והשליטה שיש לי על עצמי אבל ברור לכל בר דעת שזהו התחום שיש לי עליו את יכולת ההשפעה המרבית. לא אוכל לשנות את האחרים ולא את המציאות אבל כן אוכל לשנות… את עצמי.
הבשורה הטובה היא שהיום יש לנו שפע של תובנות, מחקרים וכלים נפשיים ומעשיים העשויים לעזור לנו בהתמודדות הזו: ספרים, הרצאות, סדנאות, שיעורים, טיפולים וכו'. כלי העזר האלה עומדים לרשותנו כדי לעזור לנו במסע הזה ומקלים על הקשיים בדרך. חסמי החתונה ומחריבי הדייטים לא נעלמים לבד בד"כ אז אולי הגיע הזמן להיכנס בהם ולהסיר אותם מן הדרך המובילה אל החתונה…
הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר
