"אני לא בטוחה שאני אוהבת אותו", "אף פעם לא אהבתי מישהי באמת", "הוא פשוט לא אוהב אותי!", "אני לא יודע אם אני אוהב אותה"…
יוצא לי לשמוע משפטים כאלה בכל מיני וריאציות… אני פוגש הרבה אנשים נבוכים בקשר לנושא 'אהבה', בין אם זה לפני החתונה או אחריה. רובם לא מתכוונים באמת למילה "אהבה". כמעט כולם מתבלבלים ומדברים בעצם על "הִתְאַהֲבוּת". וההבדל, גבירותי ורבותיי, לא פחות מתהומי.
התאהבות
בתקופת ההתאהבות, אדם חוֹוֶה סוג של סערת נפש, לא מפסיק לחשוב על הצד השני, חש פרפרים בבטן ואָחוּז טלטלה רגשית נעימה ועוצמתית.
מוחו של המתאהב מִשְׁתַּכֵּר מקוקטייל של הורמונים וכימיקלים כמו דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין וקורטיזול – כל מיני שמות אקזוטיים של חומרים שמעצימים את העונג, את המשיכה ואת האמון הבין-אישי. יש הטוענים שמוחו של המִתְאָהֵב דומה מאוד למוחו של מי שלוקח מנת קוקאין. רק שאצל המִתְאָהֵב, תחושת ה"הַיי" באה באמצעים חוקיים וטבעיים – אבל כמו הקוקאין, גם זה עלול להיות מְמַכֵּר.
מעניין לשים לב שהפועל 'לְהִתְאָהֵב' הינו לפי הבניין 'הִתְפַּעֵל' – שמצביע בד"כ על פעולה חוזרת (רפלקסיבית) – שהנושא עושה על עצמו, כמו 'הִתְלַבֵּשׁ' או 'הִתְפַּטֵּר'.
כאילו שהשפה העברית רומזת לנו שיש כאן אהבה… עצמית. מזכיר לי תמיד שאני 'אוהב' שוקולד (לא בתור משל, לצערי) והדרך שלי לבטא את 'אהבתי' אל פולי הקקאו היא דווקא לבלוע אותם ולהפוך אותם לחלק ממני.
התאהבות (צילום: שאטרסטוק)
אהבה
מצד שני, יש את האהבה. סיפור שונה, מנגינה אחרת. בלי צלצולים ופעמונים, בלי מייק-אפ, בלי פוטושופ ובלי הרבה רעש.
אדם אוהב הוא בעיקר אדם נותן. נותן תשומת לב והערכה, אמון ובטחון, מקום וכבוד. פחות לעצמו, יותר לבן או לבת הזוג. האוהב חושב בעיקר על השני, רוצה בטובתו, רוצה ומצפה שהוא יממש את הכוחות הטמונים בו.
אהבה אינה רגש פשוט, היא סוג של הוויה כוללת המאפשרת קיום לשני. בארמית, אהבה היא 'רחימו'. מלשון רחם, כמו הרֶחֶם המעניק מרחב לעוּבָּר ולחיים עצמם.
האוהב חש קשר עמוק, יציב, שקט ושָׁלֵו. לרוב, האהבה לא באה במהרה אבל היא כאן כדי להישאר – לוקחת את הזמן שלה, כמו יין טוב שהולך ומשתבח עם השנים.
האהבה: סיפור שונה, מנגינה אחרת (צילום: שאטרסטוק)
אפשר לאהוב בלי להתאהב?
ברור שהתאהבות מצטלמת טוב יותר. האהבה לאו דווקא בולטת לעין. ההתאהבות כן. יש בה אקשן, תהפוכות, עליות וירידות מטורפות, בכי תמרורים וצחוקים מתגלגלים. לכן רוב העולם מדבר, שר, מצלם, מסריט, כותב ומשבח דווקא את ההתאהבות – והאהבה מונחת לה בקרן זווית ואין לה קונים.
ההתאהבות, כמה שהיא מצלמת טוב, אינה הכל. היא בסה"כ רגע נחמד (מאוד) בחיי הזוגיות אבל היא לא תישאר לעד. לכן לא נכון להתמקד רק בה מבלי לקחת בחשבון שהיא תתפוגג מתישהו. כי היא תתפוגג.
לכן הייתי מציע 2 מסקנות יסודיות ומתבקשות:
1. אם נעלמו הפרפרים ופעמוני ההתאהבות נָדָמּוּ, לא אבדה (בהכרח) תקוותנו לאהבה. זהו שלב טבעי לחלוטין. יכול להיות שהתאהבות מפנה את מקומה לאהבה אמיתית שמתכוננת וצומחת לה בשקט ובשלווה, מבפנים, ומבקשת לצאת אל האור.
2. לא תמיד חייבים להרגיש פרפרים בבטן לפני החתונה. הרבה אנשים חשים אותם היטב אבל גם אם לא, יתכן שאתם פשוט בנויים אחרת, אולי בשלים, מודעים ובוגרים יותר. גם חיבור רגוע ופחות 'רומנטי' יכול להפוך עם הזמן לאהבה של אמת.
תכל'ס, לא חייבים לחיות את החיים שלנו על פי הכללים הנהוגים בעיר 'הקודש' הוליווד. בעולם האמיתי – אפילו אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט כבר התגרשו…
====================================================================
הכותב: אהרן דרמון – ראש קהילת בי"כ כורזין בנחלאות. מרצה, מאמן אישי וזוגי, מטפל ומגשר
