אנו נמצאים בימים מלאי הוד!
הימים הם – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. לכל אחד מהימים המיוחדים והמשמעותיים יש מקום משלו. יש צורך להבין לעומק את משמעות השואה הנוראה שעברנו, את ה"פלנטה האחרת", כפי שהגדירה קצטניק במשפט אייכמן. יום הזיכרון לחללי צה"ל, שנקבע בד' באייר, יום נפילת גוש עציון בתש"ח, מחייב למידה והפנמה של המחויבות של כולנו לנופלים על הגנת מדינת ישראל. לימוד דמותם ועוז רוחם של הלוחמים שחרפו נפשם על מזבח המולדת. יום העצמאות – היום שכולו שירה והודאה לה'. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", על הניסים ועל הנפלאות שזכינו להקמת מדינת ישראל אחרי כאלפיים(!) שנות גלות.
אך בצד הייחודיות שבכל אחד מהימים, יש מקום לראות בעשרה ימים אלו שבין כ"ז בניסן ליום העצמאות, רצף אחד, מהלך שלם, מורכב, קשה ומרומם, הנוגע בנימי הנשמה של העם היהודי. פעמים שראיית הרצף, התהליך, המבט הקווי ולא רק הנקודתי, נותנת משמעות עמוקה לתקופה כולה, ולכל אחד מהימים עטופי ההוד.
לעיתים המילים מצמצמות את החוויה, ההגדרות וה"דיבור על…" מקטינים את הרגע הגדול. ופעמים התחושה היא הפוכה… ההמשגה, היכולת לבטא את רוממות הזמן, ההבנה של משמעות המועד, נותנות עומק ליום המיוחד שאליו מתכוונים להגיע.
הרב סולוביצ'יק (זמן חירותנו – מסות על חג הפסח) היטיב לבטא את ההבדל בין האדם הבודד לאיש הברית: "הברית היא איחוד של כל מימדי הזמן, מעורבות במה שכבר חלף ומחויבות למה שטרם בא לעולם, ברית של דורות, משחר ההיסטוריה ועד לסופו של מחזור הזמנים…האדם מתעב את היותו בודד בזמן, כגרגיר חול הצף עם הזרם, בא מן האין ונע לשום מקום. הוא מחפש לו כיוון בכל עת, נמתח אל תוך האינסופיות הן במבט לאחור והן בציפייה לעתיד….אם האדם מתנתק מן העולם ההיסטורי, מתנכר לעבר ואדיש כלפי העתיד, אזי הוא היצור הבודד ביותר עלי אדמות"… הברית מסמלת וחוגגת אחוות דורות מכל הזמנים: מי שהם בין החיים, מי שכבר הלכו לעולמם ומי שטרם נולדו..". הרב סולוביצ'יק ייחס זאת לליל הסדר, למקום שבו היהודי שבכל דור ודור חש כאילו הוא יצא ממצרים, ובסוף התהליך הוא חולם ומתפלל להגיע ל"שנה הבאה בירושלים הבנויה".
במקום זה ממש אנו מצויים בתוך "עשרת ימי התשועה". אנחנו יוצאים לגמרי מהמעגל האישי, הימים הם של האומה כולה, אנחנו הופכים בימים אלה להיות גדולים יותר מעצמנו וחווים משמעות של נצח. ה"אני" הוא חלק מההיסטוריה הקרובה של עמנו. העולם הפנימי שלי מתלכד עם העם היהודי כולו, בדור של שואה ותקומה. אני מנכיח בתוכי ומצרף ל"אני" שלי את השואה והתקומה.
מה שחשבו שונאינו לראות את סופו של עמנו: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד", התגלה האינסוף שבעם ישראל. זוהי משמעותו של נצח. עשרת ימי התשועה מבטאים את "נצח ישראל לא ישקר".
השבוע זכינו להצטרף לדוידל'ה, מי שעתיד לקבל את פרס ישראל ביום העצמאות הקרוב, לסיור בעיר דוד, במקום שעדיין לא נחשף לציבור הרחב. במהלך הסיור, כשכולנו בהתרגשות להיכנס לראשונה בחיינו, לרחוב שעלו בו עולי הרגל לירושלים, שיתף אותנו דוידלה, בחוויה אישית שלו, שהעבירה בכולנו רטט והתרגשות.
"ירדתי עם בני במורד הרחוב, תוך שאנו מחפשים בידינו עדויות לקיום יהודי בן אלפיים בין סחף העפר והלכלוך. לפתע חשנו שבאזור מסוים יש בור. אין שום דבר מתחת. סילקנו בידינו את העפר ואמנם נגלה לעינינו בור של ממש. קוטר הבור לא היה גדול, ביקשתי מבני לקפוץ וקפצתי אחריו. כשעמדנו על קרקעית הבור הבנתי שרגלינו דורכות על האבנים שעליהן דרכו אחרוני היהודים שניסו להיאבק ברומאים. גם לכאן הגיעה האש ששרפה וכילתה הכול.
בעומדי בתחתית הבור, חשבתי על סיפור שסיפר לי אבי. אבי היה שריד שואה. הוא הגיע לאושוויץ. שם כשנשאל אם יש לו מקצוע, הוא אמר שכן, הוא מסגר. לאבי היו ידיים טובות. ואמנם בעבודות המסגרות הוא הצטיין. אחד המפקדים הנאציים אימץ אותו להיות הצורף של אשתו. אבי היה מכין לה תכשיטים. בכוח המעשה הזה הוא שרד תחת עינו הפקוחה של אותו מפקד.
לימים, הוצעדו כל השורדים בצעדת המוות הארורה לעבר גרמניה. אבי ועוד קבוצת חברים שכנראה, התקשו בהליכה הועמדו על סף בור ונורו למוות. גם אבי חטף צרור ברגלו, אבל בנס נשאר בחיים. שם, בשכבו בתחתית הבור, כשחבריו הירויים מסביבו ומעליו, הוא הבחין בזוג עיניים מוכרות. היה זה אותו מפקד שרכן מעל הבור והתבונן פנימה. בראותו שאבי נותר בחיים, הוא משך אותו מן הבור וכך הוא ניצל.
אבא, אחרי שסיפר לי את הסיפור הקשה הזה, אמר לי – "אמרתי לעצמי, אם ניצלתי ככה, כשאני שורד את אושוויץ, ונשלף בנס מתוך ערמת גופות, יש לי תפקיד, יש לי שליחות בחיי. אני צריך לחיות חיים של משמעות. ואתה דוידלה, גם אתה צריך למשמע את חייך!" ואז הוסיף דוידלה את שאמר לעצמו ולבנו על החיבור שבין הסיפור של אביו, לנגיעה בעפרם של יהודים שנשרפו אחרי חורבן הבית: " הבור שגילינו עכשיו – שבו אולי שכב יהודי לפני 2000 שנה וניסה להתמודד עם האש שמסביבו, והיה נדמה לו שאין יותר יהודים בעולם אחריו, מתגלה עכשיו על ידי בן של מי שחשב אלפיים שנה אחר כך אותה מחשבה… צעדת המוות של היהודים האחרונים ששרדו את השואה, נרצחים בבור הריגה. ההצלה של אבא שעולה ארצה ומבקש ממני לחיות חיים של שליחות, סגרו את המעגל. מאבקם של המורדים בבית שני לא היה לשווא, עם ישראל יצא לגלות, וגבורתם של דור ההורים בשואה – ממשיכה לזרום בעורקי כולנו. אנחנו ממשיכים בשרשרת הדורות, מגלים את ירושלים, ומתפללים כאן, ברחוב שבו עלו עולי הרגל לבית המקדש : "חדש ימינו כקדם".
"משואה לתקומה"- משמעותם של עשרת ימי התשועה בסיפור של איש אחד. סיפורו של דודידלה, בנו של אבא ניצול שואה, ששותף לבניית ירושלים ומקבל על כך את פרס ישראל, זהו סיפורו של העם היהודי כולו.
איך אפשר שלא להודות?
הרב עמיטל זצ"ל שאיבד את משפחתו בשואה, בשיחה ליום העצמאות בישיבה אמר: "איך אפשר שלא להודות להקב"ה כשאנו רואים חסדיו הגדולים עמנו? מדינת ישראל היא מקלט ומגן למיליוני יהודים. לאחר שנות השואה הנוראות, מאות אלפי פליטים יהודים נדדו בעולם מארץ לארץ. רק כאן בישראל, מצאו להם בית ומקלט…". הוא גם לא פעם הצביע על הקושי בתפיסה הפנימית שלנו להכיל את גודל התקופה. הוא טען שהאינטנסיביות של השואה הנוראה מכול, ותקומת מדינת ישראל במרחק של שלוש שנים!!! אינה מאפשרת להפנים את העצמה שבקשר ביניהם.
הדגש המיוחד בשיחותיו של הרב עמיטל עמנו היה על קידוש השם וחילול השם. ביחזקאל ל"ו בנבואת התוכחה על גולי ישראל שחיללו את שם השם בגויים מופיע הפסוק אותו אומרים הגויים בבוז לעם ישראל: "…ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות כדרכם..ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה". כשעם ישראל נמצא בביזיונו, ועם ישראל עובר תופעה שלא הייתה כמותה בעולם, אין לך חילול השם גדול מזה.
"זכינו למדינה יהודית רק בגלל רצון הקב"ה לקדש את שמו, לאחר חילול השם הנורא בשואה. תקומת המדינה וניצחונותיה במלחמות ישראל מול צבאות ארצות ערב שקמו עליה, היוו תשובה של קידוש השם". כן, הפנייה היא כאן אלינו… להשתדל ככל שנוכל להמשיך את קידוש השם הזה. אם מדינת ישראל תתנהל בדרכי צדק ומוסר, יהיה בכך קידוש השם במובן הלאומי. "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם…ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכול הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם…ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". (יחזקאל, בהמשך אותה נבואה).
בשיא נפילתנו- נגאלנו
קיבוץ הגלויות החל לפני ה' באייר וממשיך עד ימינו אלה, אך ביום העצמאות קיבלנו ריבונות על אדמתנו כעם אחד! הפכנו ביום אחד להיות עם ישראל חי! לא חיים של ברית גורל, אלא פתח לחיים של אומה בדרכה לברית ייעוד! רק כאן ביום הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, מילותיו של יחזקאל הנביא: "ונתתי רוחי בכם וחייתם", אפשריות ומבטאות את הנס הגדול.
עשרת ימי התשועה, ימי המועד הציוניים שלהם זכינו בדורות האחרונים, יש בהם קדושה עילאית. אנחנו יוצאים מהמקום העכשווי המקומי ומתקדמים בתוך ההסיטוריה, מחוברים לנצח. אנחנו בתחושה של חיבור לקולקטיב היהודי לדורותיו., כמו גם הרגשה ייחודית של קשר אישי ומשפחתי עם כל אחד ואחד מבני עמנו.
בעשרת ימי התשועה אתה חש אמון מלא בעם ישראל, וקשיי היומיום, האתגרים הרבים של החברה הישראלית, והשגרה המאכזבת לעתים, יורדים מהמסך. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" הופך להיות מקום שאתה מצוי בו. לא כציווי, לא כהבטחה עתידית, אתה פשוט שם…
עשרת ימי התשועה נותנים לחיים משמעות עמוקה. יש יכולת לחוש ש"כולנו רקמה אנושית אחת", או כפי שהגדיר בעל התניא "הנשמה היא אחת והגופים חלוקים". אנחנו נמצאים במקום של "מעבר" של רוח אלוקית הנושבת בבריאה כולה.
בעשרת ימי התשועה – אנו מתחברים לזיכרון הלאומי של עם ישראל.. אלה ימים שאנחנו חשים יותר מכל זמן אחר שאנחנו חוליה בשרשרת הארוכה של עם ישראל. הרב שג"ר סייע לנו כשכתב- שזהו זמן שבו אנחנו חשים את עצמנו באהבה ובאחדות עם החיים עמנו פה היום, עם אבותינו שהלכו לעולמם ועם אלה שיוולדו ויהיו עמנו בעתיד. בימים אלה מוארת בהוויתנו העובדה שאנו לא מתחילים היום ולא נגמרים מחר, אלא חיים מתוך מה שמכונה "נצח ישראל" ו"כנסת ישראל" התודעה הקולקטיבית המאחדת את החיים והמתים, את העבר עם ההווה והעתיד..
בעשרת ימי התשועה– אנו חיים מתוך הכיסופים והזיכרונות של הדורות שקדמו לנו ואל תוך ההבטחה והמימוש בדורות העתידיים שיצאו מאיתנו.
את עשרת ימי התשועה ביטא הרב סולוביצ'יק ב"קול דודי דופק". בצורה נפלאה. הרב סולוביצ'יק הצליח לגעת בנקודה העמוקה, שבאותו מקום שעם ישראל נמצא בשיא נפילתו, מושמד ומושפל, משם הוא נגאל! וכך כתב:
"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלניקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית, בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד- בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום, והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל!".
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים