שאלה שרציתי לשאול את אלו המתקראות "פמיניסטיות דתיות" והיא נשאלת בתום לב. הפמיניזם הישראלי ביקש מהגברים הישראלים להיות שוויוניים, לקחת חלק בגידול הילדים.

אז הם לקחו חופשות לידה, וויתרו על המרוץ לקריירה, קמו באמצע הלילה עם הסימילאק ביד, הורידו הילוך וכנגד כל מה שהטבע מתכנת אותם, הם ויתרו על המרוץ אחר נתחי הציד, ובמקום – הלכו לאסוף את הילדים מהגן, בכדי שהשותפה שלהם תוכל להתקדם, להעצים את עצמה, להישאר בעבודה עד מאוחר ולקחת את חלקה השווה בשוק העבודה.

הם הגברים, האבות, המעצימים, השוויוניים, הפרוגרסיביים (שעדין אגב הם אלו שהולכים למילואים, ואז על מדים, הם הרי "טובי בנינו") נקשרו לילדים, לחיוכים, לידיים הקטנות המחבקות, הם התמכרו לאסטרוגן בדם, התמכרו לריגוש שבצעד הראשון, המילה הראשונה, דדה, בבה, דבא, אבא….

האבות הישראלים היפים. היא בקריירה והם עם הילדים… מופת, לא?

היא עשתה קריירה – הם אלו שמשלמים

וביום בו התפרקה החבילה (ונזכור ש 92% מתיקי הגירושין הן יוזמת נשים, אגב) – פתאום, כרעם- הם הפכו מאבות מעצימים ל"גברים הגרושים"… מנושלים ומגורשים, האויב… מקריחים, מכורסים, סרבני גט, אלימים (כי ככה מנהלים תיקים משפטיים), אנסים (כי זה הטריק הכי יעיל בספר ואם ינסו לחקור את ה"קרבן" אז אוי ואבוי זה הרי אונס שני), נרדפים – כי היא עשתה קריירה אבל הם אלו שמשלמים, תשלומי מזונות לפי הדין העברי, מהכסף שאין להם, כי הם בחרו להיות גברים מעצימים….

אבל הכי נורא ובלתי נתפס זה הניתוק מהילדים. היא שלא קמה, שלא חיתלה, שנשארה בעבודה, שלא יודעת מה הם אוכלים, מה הם אוהבים, איך להרגיע, היא מקבלת אותם חוקית אוטומטית, "חזקת הגיל הרך", והם המכורים, עם עמוד השדרה מעוצב-המנשא, שלא יכולים לנשום אויר אם אין לו ניחוח של הילדים, נחנקים, כמו דג מחוץ למים – הם מתפתלים, מתחרפנים, מאבדים שליטה כי לקחו מהם את מה שהוא כל חייהם – הילדים!

אז עכשיו במקרה הטוב יתנו להם לראות אותם שעה תחת פיקוח ב"מרכז קשר" שמזכיר תקופות חשוכות בהיסטוריה, שומרים חמושים וגדרות תיל, מהן יתלשו את ילדיהם כפי שתולשים חיית מעבדה, בשניה בה תגמר השעה של הסדרי הראיה, אצבע אחר אצבע, כי ילד לא מסוגל שיקחו אותו מאבא לאמא הזו, מי היא בכלל? ואיפה היא הייתה עד עכשיו? ואיפה היא גם עכשיו? בעבודה? שוב בייביסיטר חדשה? צהרון? חוגים ועוד חוגים מראשון עד ראשון?

אז הם מתאבדים

בלי הילדים, האבות הללו גוועים. הם חיים אבל מתים. הם בסוף שוקעים, חייבים כל כך הרבה כספים… "אנחנו נלחמות בשבילך" יצהירו דוגמניות במדים מנומרים בפרסומות של הוצאה לפועל בכל הערוצים… "מעצרים זו פגיעה קשה בזכויות אדם, למעט בתיקי מזונות נגד גברים גרושים" יכתבו חברות כנסת בהצעות חוק נגד מעצרי חייבים, כי הם לא בני אדם, הם האויבים, טובי בנינו במדים… האויבים שהולכים למילואים, שוויתרו על הקריירה למען הנשים, שקמו להניק, שנקשרו רגשית לילדים, שעכשיו הם חסרי אונים נגד מערכת משומנת, וחוקים משפטיים, ומעצרים בלתי פוסקים…. והם נשארו בלי כלום, בלי ילדים, בלי קריירה, עם חובות כבדים. אז מה נשאר?

אז הם מתאבדים.

הם לא בני אדם. הם גברים גרושים. כי הכרנו אישה שגבר עשה לה ככה וככה ולמרות שהחוק לצידה, היא לא קיבלה כל מה שהיא רצתה, ועדין אין שוויון בשכר במשק, אז כל הכלים כשרים, וכסף מזונות זה נועד לילדים! ומה זה משנה שהם מעדיפים להיות יחפים ורק שלא יקחו את אבא, וישימו אותו בכלוב עם סורגים… ומה זה משנה כמה זו מרוויחה? בואו, בשאלה הספציפית הזו, נסתכל על התמונה הכללית, ובשאלה האחרת נביא מקרה מזעזע פרטני, כי בשם המהפכה כל הכלים כשרים.

והם מתאבדים, בכל שנה 200, המדינה מכירה רק ב-150, הפמיניסטיות של בר אילן מכירות רק ב-30, אבא בכל שבוע, שמתאבד. הוא בעצם אלים, וזה לא פיקוח נפש, לא דוחה שבת, ובטח שלא דוחה מהפכה, על השוויון בשכר במשק, בו הנשים מתפרנסות אבל הגברים משלמים.

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2016/12/יהודה-גליק-אבות-גרושים.mp4]]]

יהודה גליק מקריא מכתב התאבדות, רחל עזריה קוטעת אותו (צילום: ערוץ הכנסת)

כי זהו הדין העברי, כי ח"כ רחל עזריה לא נותנת לח"כ יהודה גליק אפילו לא להקריא מכתב התאבדות, כי פמיניזם הוא מלחמה, מלחמה עד הסוף, ואין בה חמלה ואין רחמים, מלחמת ג'יהאד של שולי מועלם מהבית היהודי, שעבורה הילדים הם קלפי המיקוח היחידים של האישה המוחלשת בחברה הישראלית הפטריארכלית היהודית בה יש בני אדם, יש חיילי צה"ל במילואים, יש נשים מוחלשות, ויש – גברים גרושים. האלו בפיג'מות הפסים… שמתאבדים ומתאבדים ומתאבדים וזה לא נורא, זה לא פיקוח נפש, כי הם לא בני אדם, הם גברים. גברים גרושים.

אז איך קורה שהפמיניסטיות ההלכתיות שאתן, מאפשרות לרחל עזריה ולשולי מועלם לייצג אתכן במאבקן לקרוע אבות מילדים? למנוע שוויון מגדרי? לשמר עוולות קשות כל כך, ובעיקר – להשאיר את המצב על כנו – כשאבות, שאסור להם חס וחלילה להתקרבן, פשוט אוחזים בגדר המחושמלת, או קופצים מהגג או עושים מה שהם עושים כאשר האלימות הגברית המובנית שבהם מתפרצת והם פשוט מתאבדים במדינה הזו, מדינת העם היהודי, כל שבוע או כל יומיים- כמו זבובים?

נשאל מתוך סקרנות טהורה, ובתמימות לב, מתוך נסיון כן להבין. מתי זה נחשב לפיקוח נפש, מבחינה הלכתית? ואם פיקוח נפש דוחה שבת, למה הוא לא דוחה גם פמיניזם רדיקלי חסר מעצורים?

==

ראובן ניסן הוא טייס, איש עסקים, ופעיל חברתי בתנועה לשוויון מגדרי וארץ ישראל השלמה.