חוזה המדינה בנימין זאב הרצל התווה את החזון: מדינה שבה לרבנים אין סמכות עצמית, כפי שכתב באופוס מגנום שלו "מדינת היהודים": "האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חופשיים. כל נדנוד מחשבה של כוהנינו לייסד שלטון דת – נפר בראשיתו.

אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל צבאנו בבתי הקסרקטין. לצבא ולכהונה ניתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד, אך לא להם לחוות דעה בענייני המדינה, אשר מידה ניתן להם הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומחוץ" (מדינת היהודים, עמ' 91).

ראש הממשלה הראשון של המדינה, דוד בן גוריון, ביצע את חזונו של הרצל, כפי שגם הודה בפני פרופ' ישעיהו ליבוביץ; "אני שולל הפרדה זו" בין דת למדינה, אמר לפרופסור, כיוון ש"אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה". התרגיל של הרצל את בן גוריון התגלה כמוצלח ביותר. רבנות הכפופה למדינה היא בהכרח "רבנות מטעם", או: מסורסת וחסרת יכולת לומר את אשר על לבה ללא אימת בעל ההון ובעל השררה.

מלחמת הישראלים נגד היהודים

גם בגלות לא יכולים היו הרבנים לומר את דעתם ללא חשש, ותמיד הייתה אימת הקיסר ירום הודו או הצנזור עליהם, אך הייתה תקווה שבמדינה יהודית תוסרנה המגבלות – והיא נכזבה, והדבר מדאיב את הלב.הכפייה על גילוח זקנים בצבא, על שירת נשים בכיכר, העליהום על הרב עמאר בגלל דבריו ביחס להומוסקסואלים, התערבות בג"צ במינוי הרב קרים למשרת הרב הצבאי הראשי ופרשיות אקטואליות אחרות, כולל אלו שתצוצנה מחר ומחרתיים, הן בסך הכל קרבות קטנים במלחמה גדולה, שלבים בדרך אל הקליימקס הגדול של מלחמת ה"ישראלים" נגד ה"יהודים".

כל פרשיה כזו מחדדת את ההבדל שבין השקפות העולם ומגדילה את המחנות – על חשבון מחנה ה"מקף הקדוש", אלו שחשבו שניתן בהינף יד להחליק את הקמטים ולגשר על הפערים שבין תפיסת עולם יהודית שורשית ובין השקפה מערבית, ליברלית והומניסטית, מחנה שהולך ומצטמק. זו מלחמת תרבות, רבותי. התנגשות של עולמות. אנחנו בעידן הבירורים, וזה יהיה כואב, לצערי.

הגלגל עוד יתהפך

ועוד מילה על התערבות בג"צ במינוי הרב קרים: ההתערבות הזו היא חרב פיפיות; שופטי בג"צ המתערבים במינוי רבנים בכלל ואנשי צבא בפרט, והאזרחים התומכים בהתערבות זו, לא יוכלו להתלונן כשהגלגל ישוב ויתהפך.

והוא יתהפך. היום ה"ישראלים" למעלה, אבל יום אחד ה"יהודים" יעלו. הדמוגרפיה לצדם של האחרונים והיעדים ברורים: משפט, אקדמיה ותקשורת. ואז, כשהכל יסתיים, רבנים יתערבו במינוי שופטים – אם מוסד כזה בכלל יתקיים בשעה שהשלטון יהיה רבני-דתי; את הנהלים שנקבעו בתקופת דיכויים הם לא יוכלו שלא להחיל על מדכאיהם.

החרב שהונפה על הרבצ"ר עוד תונף על בג"צ.