הרב אברהם ליפשיץ: צוהר לפרשת נח - סרוגים

הרב אברהם ליפשיץ: צוהר לפרשת נח

תורה גדולה למדנו מההשוואה שבין נח לאברהם. בין מי שדואג רק לעצמו לבין מי שמבקש להיות לפיד בוער המצית לבבות ודואג לעולם כולו! לוקח אחריות בענווה לתקן עולם במלכות שדי

הרב אברהם ליפשיץ: צוהר לפרשת נח

ערב שבת קדש לפרשת נח, מודים לה' על הגשמים להם זכינו. ננסה עוד משהו מתוק לקראת שבת המלכה, קצר ככל שניתן.

רש"י הביא את המחלוקת הידועה במסכת סנהדרין, על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו": "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כ"ש שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".

אנחנו מכירים את דברי חז"ל שרש"י הביא על הפסוק: "וצהר תעשה לטובה"- יש אומרים שהצוהר היה חלון, ויש אומרים שהצוהר הייתה אבן טובה.

נהגנו להסביר שיש קשר בין שתי המחלוקות.

מי שאומרים שצוהר היתה אבן טובה, הם אותם הדורשים את נח לגנאי. "איש צדיק תמים היה בדורותיו" נח היה "צדיק בפרווה" הוא דאג רק לעצמו ולמשפחתו ולא התבונן החוצה. נח דאג רק להאיר כלפי פנים, כאותה אבן טובה שמאירה לתוך הבית אך אינה מפיצה אור כלפי חוץ. לא כך אברהם , שדאג לכולם, התפלל על כולם, ומתווכח עם הקב"ה על אנשי סדום "אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר"- זה צדיק שלא מחמם רק את עצמו אלא כשקר- מדליק מדורה לכול מי שבסביבה. הצוהר הוא החלון, לפי זה. אברהם היה זה שראה החוצה, התבונן בכולם , היה שייך לכולם ולקח אחריות גם על כל מי שמבחוץ. מדרשים רבים יש המסבירים את ההבדל בין נח לאברהם. (כמו ההבדל בין "את האלוקים התהלך נח" לבין:"התהלך לפני והיה תמים" אצל אברהם, ועוד ועוד)

ה"שפת אמת" לימד הגדרה מעט שונה, עמוקה מאד, המחייבת את אברהם, ואת "עם אברהם"… הוא לימד שנח "היה בסדר" בסך הכל… "בוודאי נח שהעיד עליו הכתוב: איש צדיק, לא יעלה על דעת חכמים לפחות בכבודו… כי כך סדר הדורות, קודם צריך להיות צדיק". אבל בכדי להיות "עם זו יצרתי לי" בכדי להיות עם ישראל!! לא מספיק "להיות בסדר" ואפילו לא צדיק תמים… " אבל אברהם אבינו היה חסיד. לפנים משורת הדין, והוא בכוח מסירות הנפש שמסר עצמו עבור קדושת שמו.." ההבדל בין נח לאברהם לפי ה"שפת אמת", הוא בין הצדיק (נח) לבין החסיד (אברהם). ההבדל שבין מי שעושה מצוין (!) כל מה שהוא חייב, וכל מה שכתוב .. לבין מי שבוער בנשמתו לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, לא נח ולא מפסיק לרגע לחפש מה עוד ניתן לעשות לחולל ולצוות את בניו אחריו לעשות צדקה ומשפט, ומוסר נפשו עבור קדושת שמו.

לעומת זאת, הסוברים שהצוהר היה חלון, הם אותם הדורשים את נח לשבח. לנח היה צהר לעולם. נח ניסה להשפיע מביתו ולהפיץ את האור דרך הצוהר. דורו אמנם לא שב בתשובה אבל נח כשלעצמו לא נפגע ממפגש זה עם הארץ שמלאה חמס. זהו שבחו שאפילו בדור כה מושחת לא הושפע לרעה, אע"פ שלא נעל את כל חלונות ביתו. יש פעמים בחייו של אדם שיש צורך להתכנס פנימה, ולהיות בתוך התיבה. נח לימד אותנו- שגם כשהרוחות סוערות בחוץ, וצריך לאגור כוחות ולדאוג לא להיפגע, זה נעשה מתוך חיבור לנעשה בחוץ, מתוך ידיעה שאסור להתבודד, והכניסה לתיבה היא הוראת שעה בלבד. ההבנה היא שהדרך מלכתחילה היא להיות חלק מהכלל. ולכן- גם בזמן שמתכנסים לתיבה – יש צוהר לתיבה, יש חלון וקשר לחוץ.

הבעל שם טוב, לקח את המילים של "צוהר תעשה לתיבה" והוציאם מפשוטם, וכך הוא הסביר: "צהר תעשה לתבה – שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפלה מצהיר…" (צוואת הריב"ש ד"ח עב).

הבעש"ט מציע להסביר את המילה תיבה, לא ככלי קיבול, אלא בהסבר אחר. תיבה במשמעות של מילה. כשאדם אומר מילה, מתפלל, לומד תורה או מדבר בכלל הוא יוצר תיבה.

וכך המשיך באותו כוון עם יתר עומק נכדו בעל ה"דגל מחנה אפרים" (הרב איתמר כתב על כך בהרחבה) : "וכן יש לומר הרמז בפסוק כאן על פי מה שהאיר אא"ז נ"ע 'תיבה' מרומז על מלה שהוא נקרא תיבה, וכמו שכתוב צוהר תעשה לתיבה, ואמר הוא ז"ל שתראה להאיר התיבה שתוציא מפיך והאריך בזה. וזה שאמר הכתוב כאן אם תראה שלפעמים נתכסה האור ואינו נראה וניכר כלל ואינך יודע מה לעשות לפתוח הכיסוי שיתגלה האור, על זה אמר ופתח התיבה, היינו הפתח לפתוח התיבה והמלה שלא תהיה סגורה ואטומה בסוד (תהלים ל"ט, ג) נאלמתי דומיה ח"ו…

דבר גדול מלמד ה"דגל מחנה אפרים" אדם מדבר, מוציא תיבות מפיו- לימוד תורה , תפילה והן בדיבור היומיומי הרגיל. המילה היוצאת מפיו של מחנך בישראל, יכולה להיות אטומה חלילה, סוגרת, לא מעוררת למחשבה, לא מאיר עליה אור, לא יוצרת השראה אצל עצמך ובקרב זולתך, והיא מילה, תיבה ש"נאלמת דום". לא חוללה שום דבר בקרב מי ששומע. ותיבה שאדם מוציא מפיו יכולה להיות אור גדול. מעוררת למחשבה, פותחת עולמות, מאירה ונותנת עוצמות למי שמקשיב. מי שבונה בית, ויוצר דיבור שיש בו חלונות, הוא זה שמקבל אור מבחוץ, ומילותיו מוארות ומאירות. יש במילים סקרנות, ורצון לחפש , להיות מושפע ולהשפיע. והתיבות הסגורות הן ללא תנועה וללא חיות. אין התחדשות אין התלהבות לשינוי וללמידה פנימית.

ר' נחמן כתב אף הוא על המחלוקת האם צהר הוא חלון או אבן טובה.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" (בְּרֵאשִׁית ו'), פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: 'יֵשׁ אוֹמְרִים חַלּוֹן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹב'; וְהַחִלּוּק שֶׁבֵּין חַלּוֹן לְאֶבֶן טוֹב כִּי הַחַלּוֹן אֵין לוֹ אוֹר בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם נִכְנָס הָאוֹר, אֲבָל כְּשֶׁאֵין אוֹר, אֵין מֵאִיר; אֲבָל אֶבֶן טוֹב, אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אוֹר מִבַּחוּץ הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ. כֵּן יֵשׁ בְּנֵי – אָדָם שֶׁדִּבּוּרָם הוּא חַלּוֹן, וְאֵין כֹּחַ לְהָאִיר לָהֶם בְּעַצְמָם; וְזֶה: יֵשׁ אוֹמְרִים, וַאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה חַלּוֹן; וְיֵשׁ שֶׁאֲמִירָתָם נַעֲשֶׂה אֶבֶן טוֹב וּמֵאִיר: וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הָאֱמֶת, כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ – בָּרוּךְ – הוּא הוּא עֶצֶם הָאֱמֶת, וְעִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת.

ר' נחמן הפך את המשמעות כפי שראינו עד כה בין אבן טובה וחלון. ר' נחמן כתב, שחלון זו דוגמא למי שאין לו אור בעצמו, אז הוא זקוק לפתוח חלון ולקבל הארה וסקרנות מבחוץ. "אבל אבן טובה אפילו כשאין אור מבחוץ הוא מאיר בעצמו.." (זה הפוך ממה שהבאנו בתחילת דברנו שחלון זו מידה טובה יותר מזו של האבן הטובה!!) מה האבחנה בין מילה פתוחה לאטומה? מה ההבדל בין תיבה סגורה לפתוחה? "לפי גודל האמת". לא המילים שאמרת הם העיקר, אלא כמה אמת היה בהם, עד כמה הם אותנטיים, פנימיים, בלי שמץ של זיוף, אין רווח בין התיבה שנאמרה לבין הלב האומר אותם. פשוט אמת…

אבן הטובה זה אברהם, שמאיר מעצמו את העולם כולו. המילים התיבות היוצאים מפיו בכוחם ומתוך האור הטמון במילה. לעומתו נח, היה זקוק לסעד ותמיכה, לאור חיצוני מה' שיסייע לו להיות תמים.

תורה גדולה למדנו מההשוואה שבין נח לאברהם. בין מי שדואג רק לעצמו לבין מי שמבקש להיות לפיד בוער המצית לבבות ודואג לעולם כולו! לוקח אחריות בענווה לתקן עולם במלכות שדי. הדיוק של ה"שפת אמת" העמיק בהגדרת ההבדל בין נח לבין עם ישראל, בין מי שעושה מה שאומרים לו.. ובסך הכל "הוא בסדר".. ועדיין הוא צדיק תמים, לבין מי שהוא חסיד, מבקש להיות פורץ דרך ועובד במסירות נפש למען חינוך בנינו, עמינו וערי אלוקינו

הבעל שם טוב לקח, בדרשנות, את התיבה לכוון של מילים, דיבור. יש דיבור פותח, ותיבה בונה עולמות בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ויש חלילה דיבור פחות משמעותי….

יש מילים שיש בהם אור, בשורה, חיות ופותחות למחשבה ולעולם של רוח, ויש מילים שנאמרות! אבל אוטמות…

ההגדרה בהבדל בין שני אנשים האומרים אותם מילים, של זה התיבות סגורות ואצל השני הם פותחות ומליאות ברוח: "אמת": יושרה המבצבצת במילים הנאמרות, ענווה, בקשה לאור מבחוץ להאיר ולקבל אור, זו תורה שנשמעת, וחלילה הפוך… יש מי שהוא "אבן טובה" מאיר מתוכו, מהנשמה האלוקית שבקרבו לעולם כולו.

דוגמא מיוחדת, לתיבה שיש בה אור, פותחת אוהבת ומאירה את האדם והתלמיד, נוכל למצוא אצל האדמו"ר מפיאסצנה שהיום (ג' חשון) יום הרצחו,  רבי קלמן קלונימוס שפירא, במהלך השואה לפני 73 שנים.

כך הוא כותב בהקדמת ספרו 'חובת התלמידים', על היחס הנכון אל התלמיד והחניך:

לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא כי לא יועיל בזה הדבר, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו לעריץ זר עליו. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך (= החניך הוא המחנך העיקרי של עצמו). לא קטן ונער הוא, רק (=אלא) נצר מטע ה' בכרם בית ישראל הוא ועליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ה' צדיק וגדול בתורה…

נשתדל להתחנך כולנו שיהיו דברינו מאירים את עצמנו את תלמידנו והעולם כולו.

שבת שלום ומבורך

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
יפה
יוסי | 06-11-2016 15:00
סיוון רהב מאיר נתנה ביום רביעי דרשה דומה בירושלים