" חג פורים, חג פורים חג גדול לילדים.." כך שרנו וכך הורגלנו..

מי שמתבונן על שמחת תורה ומתמקד בילדים וברצון שלנו לתת להם להיות שותפים מלאים, עד כדי כך, שהם הופכים להיות חלק חוויתי משמעותי משמחת החג, יוכל בקלות להחליף את מילות השיר ל "שמחת תורה חג גדול לילדים.." (החרוז לא משהו…).

הילדים נישאים על כתפי ההורים בהקפות, לכול ילד מגיל ינקות יש דגל תורה, המהדרים מחזיקים ספר תורה בידיהם, כל ילד שיודע לומר את הברכות, עולה לתורה ומברך את ברכותיה. בבתי כנסת רבים, "רגע השיא" הוא העלייה לתורה של "כל הנערים" כשכל ילדי ישראל מגיל לידה מסתופפים מתחת לטלית המוחזקת כחופה מעל הבימה, וכל ההורים, הילדים והקהל כולו אומר ושר "המלאך הגואל אותי יברך הנערים.." ומחלקים שקיות ממתקים לכל הילדים ועוד ועוד.

לזה נצרף את מה שעינינו רואות בשמחת תורה – כולם שותפים למעגלי הריקוד, תלמיד חכם ומי שנראה לכאורה פחות שייך ללימוד… רב הקהילה והעם שבשדות..

פעמים שהמנהגים מצביעים על משהו מהותי. התיאורים הידועים לנו, מלמדים על עומק ומשמעות שמחת תורה. בדרך כלל, אנו עוסקים במצוות לימוד תורה. המצווה היא "ושננתם לבניך"- לימוד ושינון וידיעת התורה.

בשמחת תורה כנראה שנקודה אחרת עומדת במוקד. הקשר הפנימי לתורה. אהבת התורה, היחס הנכון לתורה, המפגש החוויתי של הלב עם התורה. ולכן די פשוט, שחינוך הילדים (וחינוך עצמנו) לאהבת תורה, ליחס הנכון לתורה, עומד במרכז שמחת תורה. או אז, כל המנהגים נמצאים במקומם ומסייעים לחינוך לשמוח עם התורה ולחוות אותה כתורה משמחת. כך גם נהגו לומר שרוקדים עם התורה סגורה, רוקדים לפניה ומכרכרים ושרים לה. לא הלמדנים עומדים במרכז, ולא ידיעת התורה והעיון בה, אלא היחס הנכון לתורה ששייך לכולם במידה שווה… אנחנו מכירים את הדעה בגמרא , מדוע חרב הבית- "שלא בירכו בתורה תחילה". קיימו תורה אבל היחס הנכון לתורה כמרכז חיינו ואהבת תורה לא היה. ולכן שמחת תורה מבטאת שהתורה היא של כולם!! כך פותחים שנה בעם ישראל. אוהבים את התורה ושמחים עמה, ומתוך כך ניתן לפתוח את הספר וללמוד…

נלמד זאת גם דרך הסיפור הבא: פעם אחת בשמחת תורה הבחין ר' נפתלי מרופשיץ בסבל פשוט, עם הארץ גמור, כשהוא שמח ביותר, פיו מלא שירה לכבודה של תורה ואין הוא נותן מנוח לכף רגלו, אלא, מרקד בכול עוז ותעצומות. אמור נא לי רבי יהודי – שאל הרבי – לשמחה מה זו עושה? וכי למדת תורה הרבה במשך השנה שאתה כה שמח לגומרה של תורה? אמנם לא – השיב הסבל – אולם אם אחי עושה שמחה, האם אין אני צריך לשמוח?…

הרב עמיטל לימד זאת בהבדל שבין שמחת בית השואבה לשמחת תורה. על שמחת בית השואבה כותב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח הי"ד): "מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והמהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע".

זו הייתה שמחה של גדולי התורה, ויש ערך גם לפשוטי העם ששומעים ורואים. בשמחת תורה, כפי שראינו, השמחה שייכת לכולם. גדולים וקטנים. הוא הביא את המדרש (ויקרא רבה בתרגום)
"מעשה ברבי יניי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה לבוש כאדם עשיר ביותר (וטעה בו רבי יניי וחשבו לתלמיד חכמים). אמר לו: ישים נא רבי אל לבו להתארח בביתי. אמר לו האורח: אעשה מה שיהנה אותך.

הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו; בדקו במשנה ולא מצאו; בתלמוד – ולא מצאו; בהגדה – ולא מצאו. כיבדו רבי יניי בברכת המזון. השיבו האורח בהשתמטות: יברך יניי בביתו (שאפילו ברכת המזון לא ידע).
אמר לו רבי יניי: התוכל לחזור אחר מה שאומר לך? אמר לו: הן. אמר לו: אמור: אכל הכלב פתו של יניי. תפסו האורח לרבי יניי, אמר לו: מה, ירושתי אצלך ואתה מונה אותי בדבריך?! שאלו רבי יניי: ומהי ירושתך זו שאתה אומר שהיא אצלי? אמר לו: שהתינוקות קורין 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' – 'קהלת יניי' לא נאמר כאן, אלא 'קהלת יעקב', שהתורה ירושה היא לכל ישראל.
משנתפייסו זה לזה אמר לו רבי ינאי: במה זכית לאכול על שולחני? אמר לו: מימיי לא שמעתי מילה רעה על מישהו והחזרתיה לבעליה (כלומר: לא הלכתי רכיל), ומימיי לא ראיתי שניים המתקוטטים זה עם זה ולא עשיתי שלום ביניהם. אמר לו רבי יניי: דרך ארץ במידה כזו יש בידך – ואני קראתיך כלב?!"

אורחו של רבי יניי גילה לו דבר מה שמעולם לא שם לב אליו: התורה היא מורשה לכל ישראל – ואפילו למי שלא למד דבר הימנה!! מה שמלמדים את הילדים "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" כפי שנקרא בשמחת תורה טומן בתוכו יסודי תורה: התורה שייכת לכולם במידה שווה ורק כשהיא של כולם היא תורה בשלמותה!

נזכיר את דברי חז"ל: "תנא רבי חייא…'תורה ציוה לנו משה מורשה', אל תקרי מורשה אלא מאורסה"
מדוע הקשר שבין התורה לישראל נמשל לאירוסין ולא לנישואין, שהם לכאורה, קשר חזק ויציב יותר? כתב הרב זצ"ל ( עולת ראיה):
"וארשתיך לי לעולם. אע"פ שהנשואים הם יותר נערכים בדבקות מהארוסין, מ"מ יש מעלה בארוסין, שהם מביעים את היסוד החוקי האצילי שבדבקות האלהית, שמתוך מעלתו אין בו התפסה לחיקוי חמרי כלל".

האירוסין מבטאים את הקשר הרוחני שבין איש לאשתו. קודם שבא הצד המעשי לידי ביטוי, לפני החיים המשותפים, יש צורך בתקופה שתאמר שהצד המעשי הוא ביטוי לקשר נשמתי שבין האיש והאישה. תקופה זו היא האירוסין שבה אין ביטוי מעשי לקשר שבין השניים, אך מנגד הקשר חזק יותר. וכך גם הקשר שלנו אל התורה הוא עצמי נשמתי, והחיים המעשיים בקיום המצוות הם ביטוי לקשר העמוק הזה, על כן נקראת התורה מאורסה.

זו אולי נקודה עמוקה יותר שמסבירה את הריקוד של כולם… קשר נשמתי פנימי נמצא אצל כול קהילת יעקב…

ה"נתיבות שלום" (גם ה"שפת אמת" נגע בנקודה זו) מאיר עוד זווית לייחודו של היום: "יש חגים שהם בחינת חותם על זרועך ויש שהם בחינת חותם על ליבך. היינו שיש ג' חגים וזמנים שיש בהם מצוות מעשיות בפועל, פסח שיש בו אכילת מצה. ראש השנה תקיעת שופר, וסוכות הסוכה וד' מינים- שהם בחינת ' על זרועך'. ואילו ג' חגים שהם בחינת שמיני אין בהם שום מצוות מעשיות ורק בבחינת חותם על ליבך…"

שמחת תורה זה יום של חותם הלב. אין מצוות מעשיות, ולשם, ללב- כולם שייכים.

נחתום בסיפור חסידי שיחזק את הנקודה הפנימית, זו שכולם שייכים אליה, אין קטן וגדול, אלא חותם הלב בלבד: מספרים על בעל המאור עיניים, רבי נחום מצ'רנוביל, שירש את התפילין של הבעל שם טוב. צריך להבין מה זה אומר התפילין של הבעל שם טוב, הערך של זה לא נתפס! אשתו שראתה כי הפרוטה לא מצויה בביתם, ביקשה ממנו למכור את התפילין בכדי שיהיה להם מה לאכול. רבי נחום כמובן סירב. לקראת חג הסוכות הוא ראה שאין לו כסף לקנות אתרוג מהודר – והחליט למכור את התפילין היקרות והנדירות. הוא קנה אתרוג מאוד מהודר וחזר הביתה בשמחה עם האתרוג. אשתו ראתה את האתרוג ותמהה מאין היה לו כסף? הוא סיפר לה בשמחה שהוא מכר את התפילין ובכסף קנה את האתרוג. מה?! הזדעזעה. היא חטפה את האתרוג ונשכה אותו – ובכך פסלה את האתרוג. רבי נחום אמר: אם ניחא לך, רבש"ע, שיפסל האתרוג שלי, הריני מקבל באהבה. ונתגלה לו אח"כ אביו בחלום ואמר לו, שהמעשה האחרון, אי ההקפדה, עשה רושם גדול בשמים, יותר מהמעשה הראשון של קניית האתרוג בסכום רב.

נהגו לומר על הסיפור שהסיום שלו היה מעט שונה: "אמר רבי נחום לאשתו, עכשיו כשאין לנו, לא תפילין, לא אתרוג ולא אוכל לשמחת החג, יש לנו רק זה את זו וזו את זה, נרקוד ונשמח כול אחד ברעהו שמחה גדולה.."

סיום הסיפור בצורתו הראשונה, מצביע על עולם המידות כערך היותר חשוב בעולמה של תורה. אך הסיום של הסיפור בקריאתו השנייה, מלמד, שלא המצווה היא העיקר (כשהיא לבדה, כמובן), ולא הלימוד לעומקו, אלא "רחמנא ליבא בעי" הקב"ה מחפש את הלב. אולי דווקא כשלא היה במה להיאחז! בשום מצווה מעשית של אתרוג ותפילין- נשארה האהבה הגדולה ביננו לאבינו שבשמים. שמחתה של תורה – כחותם על ליבך… לשם אנחנו מבקשים לכוון בשמחת תורה.