קודם כל יש לברר מי לא לבחור כבת זוג, ואחר כך מי כן.  מבחן השלילה קודם.  הוכחה דרך השלילה.  סור מרע ועשה טוב.

מי לא לבחור? אשה יפה, כאשה יפת תואר, המופיעה בתחילת פרשת כי תצא.

וזאת למה? שני הסברים: ראשית ואחרית.

ראשית, כלומר אם היופי הוא מה ששובה אותך, אם אתה בשביה, אם יופי הוא מה שמקסים אותך, מה ששולט עליך, אם אתה נמשך אחר יופי חיצוני – אז למה לא גויה, למה לא אויבת, למה לא אשת איש?  מה זה משנה?  העיקר שהיא יפה.

כמובן אין זו אהבה, אלא יצר הרע, כפי שרש"י מביא: דברה תורה כנגד יצר הרע.  אין זו אהבה שהיא יצר טוב.  לאדם יש יצר טוב ויצר רע, ויש סוגים שונים של יצר הרע.  סוג אחד הוא תאוה.  וסוג אחד של תאוה הוא משיכה לאשה עד כדי גילוי עריות.

יצר הרע הוא טומאה, הוא טמטום.  עבירה מטמטמת ונובעת מטמטום.  היא על גבול הפרעה נפשית.  בספרו שמונה פרקים, הרמב"ם מכנה מידה רעה: חולי הנפש.  אמנם היא יפת תואר, אבל אולי היא "אשה יפה וסרת טעם, נזם זהב באף חזיר".  פרח יפה מושך חרקים, וגם אתה מין חרק.  למה בכלל הסתכלת עליה?  למה הערכת אותה?  למה התרשמת ממנה?  למה אתה הולך שולל אחר יופי חיצוני של עלמא דשקרא?

מה זה בכלל יופי?  אפילו הפילוסוף וולטר במילון הפילוסופי שלו לעג לו: את תשאל קרפד מה זה יופי הוא יגיד: יופי זו הקרפדה שלי עם שתי עיניים עגולות בולטות מן הראש, פה רחב ושטוח, בטן צהובה, גב חום.  תשאל כושי מגיניאה, הוא ישיב: עור שחור, מבריק, עיניים מוכנסות, אף רחב.  ואם תשאל השטן, הוא יענה: זוג קרניים, ארבע ציפרניים וזנב.  אם לבסוף תשאל פילוסוף הוא יענה לך בבליל מילים בלתי מובן.

מכאן לאחרית: נישואים עם יפת תואר אינם מחזיקים מעמד, אלא מובילים לגירושים, שהרי עם הזמן כל יופי בלה.

הרי אם אתה מתחתן עם התסרוקת שלה, אז כאשר תגולח, המשיכה תחדל.

אם אתה מתחתן עם ציפורניים ארוכות, צבועות בלק, ואולי כל ציפורן בצבע אחר, ואפשר להוסיף נצנצים, ובנית ציפורניים – אז כאשר לא תהיינה מטופחות, אז יאבד חינם.

אולי התאהבת בשמלה, אותה היא גייסה כדי לשווק את עצמה, כדברי רש"י, וקבלה אישור מן המראה שלה, אבל כיון שהאופנה בהכרח משתנה, אז נפל השוק שלה.

ואם נשבית על ידי החיוך המקסים שלה, מה יהיה כאשר תבכה, שהרי לעיתים בוכים, כגון על אובדן הורים.

במילים אחרות, לא התחתנת עם אשה אלא עם חיוך + שמלה + תסרוקת + ציפורניים.  כלומר, לא עם אדם, אלא עם חפץ, מה שמכונה חפצון או החפצה.  לכן, כיון שכבר אינה מעוררת תאוה, היית רוצה להתעמר בה, לנצל אותה – מושפלת לשמש פורקן ליצרים שלך.

הכל ברור.  חפצים שכבר לא חפצים בהם, זורקים לפח.  אז אין להתפלא של ריבוי גירושים, שלא לדבר על גירושים רגשיים. וכמובן, בין באלה, בין באלה, הילד מסכן, וסופו בן סורר ומורה.

או במילים אחרות: אהבה אין כאן, תאוה יש כאן.  וחשקת בה.

אהבה גדלה מיום ליום.  אהבה, היא לנשמה, וזו תמיד אותה נשמה.  תאוה היא לגוף, והגוף משתנה, זו כבר לא אותה אשה, או שמוצאים גוף יותר מושך – ואז סופך לשנאותה, כפי שרש"י מביא, וכמו שקרה לאמנון שהתאוה לתמר, ואחר שביצע זממו, שנא אותה.  זה היה תלוי בתאוה, לכן לא התקיים (אבות ה יט).  התאוה גדלה מיום ליום, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, מרעיבו שבע, משביעו רעב.

אבל אהבה נשארת.  היא לנשמה.  ודאי עם הגיל, המראה החיצוני פחות מושך. אך הנשמה נשארת. פעם אמר  בחור: אני נפגש עם בחורה במטרת שידוך, הכל טוב ויפה, רק דבר אחד מפריע לי: היא קצת מלאה.  מסכן, מה יעשה כאשר תיכנס להריון, ואז תהיה ממש מלאה…

במשנה (כתובות יז) מלמדים אותנו לומר לחתן: כלה נאה וחסודה, גם אם היא חגרת או סומא.  המהר"ל בספרו נתיבות עולם בנתיב האמת מסביר שאין כאן שקר, כי בעיניו היא יפה. במילים אחרות: לא מפני שהיא יפה הוא אוהב אותה, אבל כיון שהוא אוהב אותה, היא זוהרת בכל היופי שבעולם.

זה מזכיר את הסיפור "היפה והחיה", על נערה המתאהבת באדם בדמות חיה, בגלל מידותיו הטובות.  זו אגדה ישנה, אבל קבלה ניסוחה המפורסת על ידי ז'ן מארי לה פרינס דה בומון Jeanne Marie Le Prince De Beaumont, סופרת ומחנכת.

בניגוד לתאוה שחולפת ומתהפכת לשנאה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מרקוס אורליוס, הקיסר הפילוסוף אמר שמבט חכם יכול לגלות יופי סמוי אצל זקנה המזכיר את קסם הילדות.  אכן יהלום מאובק אינו מאבד את ערכו.

כמובן שאינינו זקוקים לו. אנו רואים בתורה, שיעקב אבינו אהב את נשמתה של רחל אמנו, לכן לא הבחין בינה לגבי לאה אמנו. אנו רואים שאברהם אבינו אהב את נשמתה של שרה אמנו, לכן לא ידע שהיא יפה, והרמב"ם במורה נבוכים מאוד מתפעל מכך.

ויש לשאול כיון ששקר החן והבל היופי, אשה יראת ד' היא תתהלל, אם כן למה מוזכר בתורה על כמה מאמותינו שהיו יפות? כבר תירץ הגר"א בקול אליהו, שאכן היופי לבדו אינו שוה כלום, אבל אשה יראת ד' יודעת להשתמש בו לטובה.  משל לספרה אפס שלא שוה כלום, אבל אחרי אחד, היא מרוממת אותו לעשר.  אם יראת ד' שולטת ולא היופי, אשה יראת ד' משתמשת בו עבור בעלה, כמו שמסביר רש"י לגבי המראות הצובאות בפרשת ויקהל.

וכן יש לשאול על האמור שאשה נאה מרחבת את דעתו של אדם. וזו אותה תשובה  – שקודם צריך שתהיה לו דעת. אם לא, היא לא מתרחבת אלא מחרבת.

אכן כדי להבין כל אלה, צריך דעת, כלומר חכמה שמתגלה במידות טובות. בנות צלופחד לא התקשטו ולבשו בגדים פשוטים, לכן יש שלא רצו להחתן איתן, אך לבסוף זכו כולן לתלמידי חכמים.

ושוב תשאלו שכתוב בגמרא קידושין בפרק המקדש שצריך שאשה תמצא חן בעיני בעלה. בוודאי, ועל זה אנו מדברים. אך מציאת החן אינה חיוך + שמלה + תסרוקת + לכה, אלא הנשמה, אלא מידות טובות ויראת שמים.

אם כן, מה כן לחפש אצל בת זוג?  התשובה פשוטה: מה שהיה אצל אמותינו, שרה רבקה רחל ולאה.  אליעזר עבד אברהם לא חיפש עבור יצחק אבינו אשה יפה, אלא אשה עם לב טוב.

אך מי שרוצה פירוט ימצא אותו במזמור אשת חיל בסוף ספר משלי.  יש בו כ"ב אותיות, כמו שהתורה נכתבה בכ"ב אותיות (ילקו"ש סוף משלי).  אכן אשה כשרה מתוארת בכ"ב מדרגות (המבי"ט בספר בית אלהים, שער התפלה טו).  חז"ל גם הסבירו שכל פסוק מתאר אשה אחרת מהתנ"ך.  אך כל אשה כשרה כוללת כל כ"ב.  למשל:

בטח בה לב בעלה – אמון.

גמלתהו טוב – לב טוב.

אניות סוחר – עבודה.

כפה פרשה לעני – צדקה.

עוז והדר לבושה – צניעות.

פיה פתחה בחכמה – חכמה.

תורת חסד – עדינות נשית.

צופיה הלכות ביתה – חינוך.

אבל איפה נמצא אשה עם כל המעלות האלה? היא נמצאת ונמצאת. אם אינך מוצא, זו באשמתך, כי חיפשת לא נכון, חיפשת יופי ושאר הבלים. לא הבנת כי בנות רבות עשו חיל, בכל מיני תחומים, ואת עלית על כולנה.