הגבורה השקטה

הדברים הבאים מוקדשים בהערצה לעולים מארצות הרווחה באשר הם. אנשים שהשאירו מאחוריהם את המשפחה המורחבת, הקהילה המוכרת, והתעסוקה המכניסה והלכו אל הלא נודע. מהיכן שואבים אותם עולים תעצומות נפש כה גדולות? מהיכן האומץ לעזוב תרבות ושפה מוכרים ולנחות בארץ עם תרבות שונה כל כך? מי מאיתנו, הצברים, היה עומד בניסיון הקשה הזה, עוזב הכל ועולה לארץ?

לך ואל תחזור

בר"ח אב תשל"א, יום פטירתו של אהרן הכהן, נחתה בנמל התעופה בן גוריון טיסה שגרתית מארצות הברית. מהמטוס יצאה משפחה של עולים שהגיעה מארצות הברית. במבט לאחור, הקליטה של המשפחה הייתה סיפור הצלחה נדיר, אבל באותו יום קייצי מי ידע את שצופן העתיד.

אבי המשפחה היה התקווה הלבנה של עולם התורה המודרני בארצות הברית. כל תלמידי החכמים שהיו אז בארצות הברית הגיעו מאירופה. רבים מהם הטילו ספק ביכולת לגדל תלמידי חכמים רציניים באווירה האמריקאית והמודרנית. הפער התרבותי בין הנוער שגדל בארצות הברית לבין הרבנים שגדלו באירופה ולימדו את השיעורים שלהם ביידייש היה עצום (הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל היה חריג בכך שלימד בשפה האנגלית). התחושה שרווחה אז אצל בני הנוער הייתה שאנו בשלנו והם בשלהם.

מבחינה זאת היה הרב אהרן ליכטנשטיין נקודת אור חשובה מאוד. הרב אהרן היה בחור 'משלנו' שיודע לשחק בייסבול וכדורסל, ובכל זאת הייתה בו עוצמה תורנית בלתי נתפסת. בניגוד לרווח אצלנו, בחברה הדתית לאומית, שבה רבים מתחילים ללמוד בהיקפים רציניים רק בגיל 18, הרב ליכטנשטיין ניצל את שנות נערותו ללימוד משמעותי. כבר בגיל 18 הוא כתב מאמר למדני ומעמיק בנושא הלא מוכר של 'צחצוחי זיבה'. שנה מאוחר יותר פרסם הנער הצעיר מאמר מורכב יותר על פסול טומאה בקודש.

תקוות רבות נתלו ברב הצעיר. הרב שהראה לבחורים האמריקאים שהתורה לא שייכת רק לאירופה ש'לפני המלחמה'. הרב שהוכיח להם שאפשר גם אחרת.

בתום עשר שנים של הרבצת תורה ב'ישיבה יוניברסיטי' ניגש הרב ליכטנשטיין להנהלת הישיבה וביקש לקחת שנת חופשה. 'הזמינו אותי להצטרף לישיבה חדשה שהוקמה בארץ ישראל', הסביר הרב, 'איני בטוח שההרפתקה הזאת תצליח ואני מבקש לקחת חופש לשנה – שנתיים כדי לראות מה קורה'. הספקות של הרב ליכטנשטיין היו במקומם. הישיבה  שאליה הרב תכנן להגיע שכנה במבנים ארעיים על גבעת טרשים שוממה. עתידה הפיזי והרוחני של הישיבה היה לוט בערפל.

הנהלת הישיבה הייתה בהלם. 'יצאת מדעתך?', נשאל הרב, 'מה חסר לך כאן? אתה עוזב מקום מבוסס, מצליח ומוביל בשביל איזה בית מפוקפק על גבעת טרשים? תראה איזה הערכה אתה מקבל כאן? מי יעריך אותך שם מעבר לים?'

ההנהלה לא הסתפקה בדברי השכנוע. כדי לוודא שהנכס החשוב נשאר אצלם הם צרפו גם איום החלטי וברור. 'לא תקבל שנת חופשה. אם אתה עוזב אין לך לאן לחזור'

נשרפו לו הגשרים

הרב עזב. הוא עלה על המטוס בידיעה שאין לו לאן לחזור. שנים מאוחר יותר סיפר הרב שכשעלה על המטוס הרגיש כמו המצביאים הרומיים ששרפו את הגשרים שמהם הגיעו, כדי למנוע מהחיילים שלהם לחזור אחורה. רק שבמקרה של הרב מישהו אחר שרף עבורו את הגשרים.

השנים הראשונות של הרב ליכטנשטיין בארץ היו קשות. כל דבר שהשיג הרב עלה בעמל רב. בארצות הברית הוא היה חלק מהתרבות של התלמידים שלו. כאן בארץ הוא הועמד באותה עמדה שבה היו הרבנים הזקנים מאירופה. תהום תרבותית הייתה פעורה בין הרב האמריקאי לבין התלמידים הצברים. השנים שחלפו לא מחקו את הפערים. עשרים שנה מאוחר יותר, בדו שיח עם חברי למחזור, עדיין, בלי משים, קרא הרב לעצמו 'חוצניק'. הזרות לא נעלמה.

זכותה של ארץ ישראל

אבל גדולה תורה שמקרבת לבבות. תורתו הגדולה של מו"ר עמדה לו וחיברה בינו לבין הנוער הישראלי המחוספס. תורתו הגדולה של מו"ר ניצחה את פערי התרבות. על כל פערים תכסה התורה. זכה הרב להעמיד אלפי תלמידים ולהקים מעצמה של תורה.

לפני שנים קיבל הרב פרס על מפעלו החינוכי העצום. כשעלה לנאום התוודה הרב כי תמה הוא תמיהה גדולה מדוע רבו, הרב אהרן סולובייצ'יק, שעלה עליו בכל תחום, לא זכה לתלמידים רבים כל כך. לשאלה זאת הייתה לרב רק תשובה אחת, 'זכותה של ארץ ישראל עמדה לי'.

==

המאמר יתפרסם בעלון 'שבת בשבתו'.