אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

פרשת עקב: לכל אדם ולכל תלמיד יש מקום

תפילין ובמזוזות הבית, שוכנים יחד זה לצד זה פרשיות "שמע" ו "והיה אם שמוע". אם ניקח את העיקרון המנחה של ר' חיים ולוז'ין לעולמנו החינוכי, הרי שהתורה מבקשת ללמד אותנו, שיש מקום לכול תלמיד ולכל אדם. צריך לדבר עם כל אחד בשפתו, במקום בו הוא נמצא. "חנוך לנער על פי דרכו" וחובת המחנך לדבר עם הנער "באשר הוא שם"

פרשת עקב: לכל אדם ולכל תלמיד יש מקום
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ערב שבת קודש פרשת עקב, שבת מברכים של חודש אלול!! (מחייב הכנה מיוחדת…) שבוע שבו נפתח בעז"ה את שנת הלימודים, בהתרגשות בגעגוע ובשמחה גדולה.

אחרי שלמדנו את פרשת "שמע" בשבת שעברה, בפרשה שלנו, מופיעה הפרשה השניה של קריאת שמע, פרשת "והיה אם שמוע". אחרי ההבנה שהפרשות דומות מאד בביטויים ובמצוות המופיעים בהם (אהבת ה', מצוות תפילין ומזוזות ועוד) ננסה לעיין בהבדלים שבין שתי הפרשיות, ולנסות להציע כווני מחשבה, למשמעות ההבדל.

א. פרשת "שמע" נאמרה בלשון יחיד ופרשת "והיה אם שמוע" נאמרה בלשון רבים.

ב. בפרשת "שמע" נאמר – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובפרשת "והיה אם שמע" נאמר – "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא נאמר "ובכל מאדכם".

ג. בפרשת "שמע" לא מוזכר "ואספת דגנך" המופיע בפרשת "והיה אם שמע", וכן לא מוזכר בפרשת "שמע" עניין שכר ועונש המופיע ב"והיה אם שמע"

ד. את המילים "ושננתם לבניך" המופיעות בפרשת "שמע" דרשו חז"ל בספרי "'בניך' – אלו תלמידיך", ואילו על המילים "ולמדתם אותם את בניכם" שבפרשת "והיה אם שמוע" זה כפשוטו- בנים ממש.

ה. הפרשה הראשונה נפתחת בפסוק שאין לו מקבילה בשנייה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". כנגד זאת, חותמת השנייה בפסוק שאין לו מקבילה בראשונה: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

ו. פרשת שמע אינה תלויה בזמן, גם לא במקום. לפרשת והיה אם שמוע ישנו הקשר היסטורי – תקופות שונות ביחסי א-להים ובני עמו, חיים בארץ או חיים בגלות.

ז. השינון או הלימוד לבנים, קודם למצוות הנחת תפילין בפרשת שמע, ומאוחר לה בפרשת והיה אם שמוע.

הפרט והכלל

ננסה לנוע בין שתי גישות. זו של ר' חיים מוולוז'ין וזו של ה"שפת אמת".

1. ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים א') הסביר את ההבדל בין הפרשיות:

"כי פרשת "שמע" כולה בלשון יחיד נאמרה, ויחיד שאפשר לו הוא צריך לקיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", דברים ככתבן ממש. לכן לא נאמר "בכל מאודך", פירוש, "בכל ממונך" כמו שכתב במשנה סוף ברכות, רצונו לומר שלא לעסוק בפרנסה כלל, אבל פרשת "והיה" שנאמרה בלשון רבים, לרבים כמעט מוכרחים להתעסק על כל פנים מעט גם ברווח ממון לחיי נפש, לכן לא כתיב בה "בכל מאדכם".

לפי נפש החיים, כל פרשה מבטאת סוג אחר של אנשים. פרשת "שמע" היא הפרשה של אנשי התורה, העוסקים כל חייהם בלימוד תורה. הם לא הרוב (לכן בלשון יחיד) הם אולי גם לא נמצאים במקום שיש צורך לדבר עמם על שכר ועונש (שנעדר מפרשת "שמע")הם אלה שזוכים ללמד תורה ויודעים תורה ולכן דווקא על פרשה זו דרשו חז"ל" בניך- אלה תלמידך" (מה שאין כן בפרשת "והיה אם שמוע", המדברת על כלל ישראל, שהם מצווים ללמד את בניהם תורה! ולא התלמידים).

ואנחנו מחויבים בקריאת שתי הפרשות. פרשת "שמע" המדברת על קבוצה אחת שלאנשים בעם ישראל (הם הנמצאים במקום של "ואהבת!!! את ה' אלוקיך" ) הם בודדים, זה לא הכלל. ופרשה שנייה "והיה אם שמוע תשמעו"- המתאימה לכלל ישראל. שזקוק לדיבור של שכר ועונש, עוסקים בעבודת האדמה ובפרנסה, ולכן השכר הוא "ונתתי גשמיכם..".

2. ב"שפת אמת" מצאנו כיוון שונה. שתי הפרשיות מצביעות על שני היבטים שכל אחד מאתנו חווה בכל דבר:

"והיה אם שמוע תשמעו – כי כתיב, לשקוד על דלתותי שיש ב' פתחים. פירוש בכול דבר שנפתח קצת השגה לאדם צריך אחר כך להיות פתח שני לקבל ההשגה כראוי… וזה עניין אמרם, לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות… והאמת כי כול השגה משמים היא, וצריך אחר כך האדם לקבל ההשגה, וזה עבודת האדם. וקבלת עול מלכות שמים הוא ביטול לגמרי להקב"ה. והיה אם שמוע הוא המשכות ההשפעה לפרטות."

ה"שפת אמת" הוא נפלא. הקשר שלנו עם הקב"ה מתחיל ב"ואהבת את ה' אלוקיך", הקשר מתחיל בביטול לה' כשאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים ואומרים "שמע ישראל"! אין כרגע מצוות, אין שכר ועונש, אין חישוב מתן שכרן של מצוות. יש ביטול לתוכן הפנימי, הקשבה לנשמה, לאהבת ה' אותנו. (וכך מופיע בדברים, למשל: "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת כִּי אָהב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם(ד', לו–לז); לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה (ז', ז–ח))

ואחרי שאמרנו בתפילה "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו"! אנחנו מרגישים אהבת ה'… ועכשיו יוצאים לעבודה… לעסוק בחיים, בממשות. ממשיכים את ההארה הגדולה, כביטוי מעשי לעולם של מצוות. תחושת ביטול לה', ואהבת ה', היא בדרך כלל תחושה פרטית (ולכן "שמע" בלשון יחיד), ומתוך כך!!! יוצאים לחיים של מצוות שהם ציבוריים, כלליים, חברתיים. עולם המעשה הוא של רשות הרבים. לכן השכר הוא כללי "ונתתי גשמיכם", והעונש (חלילה) הוא גלות.

אולי זה מתאים לדברים שכתב הרב זצ"ל בהקדמה לשיר השירים: "יש אהבה לשם השם יתברך שהיא מצד הבריאה והודה… והיא מתרגשת מצד עצם מעלת הנפש לאהוב את הטוב הגמור. ואהבה זאת היא עיקר האהבה ויקרה…"

יש אהבה לה' מצד עצמה, לא בשביל ולא בגלל… האדם אוהב את הקב"ה את הטוב הגמור (פרשת "שמע") ומתוך כך, בלשונו של ה"שפת אמת" המשכה לפרטות.. וזו עבודת האדם.." (פרשת "והיה אם שמוע") את האהבה הפנימית הקיימת בנו בהארה אלוקית (צריך לדעת וללמוד להקשיב פנימה…) צריך לבטא בחיים בעולם המצוות.

יש מקום לכול תלמיד ולכל אדם

בתפילין ובמזוזות הבית, שוכנים יחד זה לצד זה פרשיות "שמע" ו "והיה אם שמוע". אם ניקח את העיקרון המנחה של ר' חיים ולוז'ין לעולמנו החינוכי, הרי שהתורה מבקשת ללמד אותנו, שיש מקום לכול תלמיד ולכל אדם. צריך לדבר עם כל אחד בשפתו, במקום בו הוא נמצא. "חנוך לנער על פי דרכו" וחובת המחנך לדבר עם הנער "באשר הוא שם". לומד התורה, שפתו היא אחת ואיש העמל והפרנסה הדיבור אליו שונה. התורה מחנכת חינוך אישי… אולי גם נכון להוסיף, ששתי הפרשיות נמצאות זו לצד זו, כיוון שיש השפעה הדדית בין "סוגי" האנשים והתלמידים. הסגנון דומה בסך הכול, בין הפרשיות (כולל אהבת ה' המופיעה גם בפרשיה שנייה ועוד), והחינוך המתאים לכל אחד, יש בו בכדי לחזק את הזולת "וכולם מקבלים… זה מזה..".

והלימוד מה"שפת אמת" לוקח אותנו להגדרה הנפלאה של "שני הפתחים הנמצאים בכול דבר". האדם איננו רובוט… הוא לא נולד בכדי לבצע דברים (בלבד…) הקדמת פרשת "שמע" של קבלת עול מצוות תחילה, מלמדת על הקדמת ההבנה, הרצון הפנימי, האהבה לדבר, ההקשבה לתוך הנשמתי המדבר אלינו ועל החינוך להקשבה בכלל. אנחנו מתחילים בשמיעה! "שמע ישראל". כשאנחנו מקשיבים, אנחנו פתוחים לקבל לתוכנו. את ה', את הזולת, את התלמידים, את אור הבוקע מהתקופה ומהדור המיוחד בו אנו זוכים לחיות. וכששומעים, ויודעים להקשיב- זה הביטול עליו דבר ה"שפת אמת", שם יכולה להיות אהבה. מתוך כך!! עול מצוות, פרשת "והיה אם שמוע".

בעולם החינוך, יש מקום וחובה להגדיר את המותר והאסור, את הגבולות ואת המצוות המחייבות, אבל לעולם!! אין להסתפק בכך. יש להקדים, את החשיבה המשותפת, אתההזדהות של המורה/ התלמיד עם האידיאל והחזון המשותף אליו שואפים, את ההקשבה ההדדית בין כול באי בית החינוך (כמו במשפחה..) את האהבה למוסד החינוכי, לצוות, ולאמת החינוכית. ומתוך כך ימשכו הפרטים לחיי המעשה.

כשאדם חווה את אהבת ה' אליו, הוא קשוב ומצווה לאהוב את ה'. הוא מנסה ללכת בדרכי ה' "ובו תדבקון". אנחנו מצֻווים לאהוב את הרֵע ואת הגר, לעשות מעשי צדקה וחסד, ולבנות חברה המושתת על אדנֵי האהבה. וכך בפרשה שלנו :

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל, הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."

הוא מוכן לקחת אחריות על הקהילה אליה הוא משתייך (פרשת "שמע"), הוא מודע לשכר ועונש (פרשת "והיה אם שמוע") והעשייה והמחויבות לכלל- תביא ל" למען ירבו ימיכם… על האדמה..".

ועוד הארה אחת: האדם מתקשר לריבונו של עולם דרך עולמו הפרטי האינדיבדואלי עם אישיותו המיוחדת, וקשר אינטימי נוצר. ובו זמנית האדם הוא יצור חברתי, מחוייב לכלל, ואישיותו נותנת ומקבלת מעם ישראל. לשון רבים. הקשר שלנו עם הקב"ה היא דרך החיבור לאומה, לשמחה להיות חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, להיות חלק מעם אברהם. "שמע ו"והיה אם שמוע" קשורים זה בזה, משפיעים זה על זה, וכל האדם נמצא בתווך בין הפרשיות בין פיתוח הסגולות המיוחדות לי, ונתינת מיצוי הכוחות לכלל ישראל…

שבת שלום לכולנו ולכל בית ישראל

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו