איך מראים אהבה בלי מגע? דילמות של קולנוען סרוג

  למצולמים אין קשר לכתבה (אילוסטרציה הדס פרוש/פלאש90)

הגבר על המסך פוסע הלוך ושוב בתוך חדר דחוס בגברים נוספים. הוא לחוץ, מעשן כמו קטר. בקולנועית עתיקה, זה גבר הממתין ללידת ילדו. מה עוד הוא יכול לעשות מלבד לעשן עם חבורת גברים?! אלא, שבעבר לגברים נאסר להיכנס לחדרי הלידה וכך בסרטים ביטאו הדמויות הגבריות את דאגתן לאישה ולרך הנולד על ידיד עישון ופסיעה הלוך ושוב בחדר.

בניגוד לספרים, למסך אין עומק. הוא אינו מסוגל לחדור אל נבכי נפשה של הדמות ולהציג את רגשותיה כפי שספר מתאר זאת. הסרט לא מסוגל להציג את הלחץ בו נתון גבר שבכל רגע יתבשר על לידת בנו, את חוסר היכולת שלו לדעת את העובר על אשתו ואת הכאב בכך שאינו באמת יכול להקל על סבלה. את תחושותיה הפנימיות של הדמות על המסך ניתן להציג דרך הכוח הגדול ביותר שלו – הוויזואליות. הדמות על המסך לא יכולה להגיד שהיא מתוחה, אבל היא יכולה להראות שהיא מתוחה.

למעלה ממאה שנים של יצירת מילון ביטויים קולנועיים הפכו את הצופים למבינים את תחושותיה של הדמות על המסך, גם כאשר היא לא אומרת מילה. טיפת זיעה שנושרת לאיטה לאורך המצח המבהיק מבטאת דאגה, תוספת צליל הלמות לב והנה לנו רגע של מתח מזוקק; דמות מסיימת לרחוץ את פניה בחדר שירותים ומרימה עיניה אל הראי במבט חודר וארוך פירושו תהיות עמוקות של 'מי אני ומה? לאן פני מועדות?'. אז כך מראים בהלה, מתח או דאגה, ואיך מבטאים אהבה?

איך מבטאים אהבה?

כמו שאנחנו מכירים, במסך ההוליוודי אהבה מבוטאת על ידי המגע. אחרי המבט הנפגש משני קצוות החדר, מתבקשת לפחות נשיקה בסוף הסצנה. אבל מה עושה יוצר קולנוע שלא רוצה להשתמש במילון המונחים הקולנועי הקיים לביטויי אהבה? איך יוצר שרוצה לעמוד בגבולות ההלכה יביע לצופה את אהבה במילון מושגים שאינו יכול להשתמש בו?

לאורך השנים ניתנו פתרונות שונים לבעיה, אך לא בהכרח ממצים. למשל, הפתרון לתת לאח ולאחות או לבעל ולאישה, לשחק בני זוג וכך מוצגת האהבה ונפתר עניין איסור נגיעה. אבל האם בכל פריים תעלה כתובית "המציגים הינם אח ואחות ואינם עוברים על איסור נגיעה"? והאם זוג נשוי שמציג על המסך גילויי חיבה אין בזה גילוי אינטימיות עמוק הרבה יותר משני שחקנים מקצועיים שפועלים באופן מקצועי ונטול רגשות (לפחות בשאיפה)?

אפשר להתחכם ולהגיד שעוד לא כונס צוות מומחים לקולנוע ובהם מומחים הלכתיים שייצרו את הקודקס ההלכתי המתאים לנושא, ולכן, מי שכותבת ומביימת שחקנים לא יכולה לעבור על הלכה, כי היא עוד לא נפסקה. זהו פתרון דמגוגי או קביל? אולי אפילו אפשר לטעון שבתורה, במשנה ובגמרא נידונים עניינים שבינה לבינו בפירוט ובפתיחות, אז הקולנוע יכול לדון באותה הפתיחות בדיוק? אם נלך לקיצוניות השנייה, הפתרון פשוט- לא לכתוב על נושאים אלו בכלל, אבל אז שוו בנפשכם סצנה בין אם לבנה, או אב לבתו. שני שחקנים זרים זה לזה. ונשיקת לילה טוב. מה אז? גם על זה לא לכתוב?

בעת כתיבת הסדרה "סרוגים", עלו גם שאלות אלו. נושא הסדרה העלה מיד את הדילמה בין האמת לבין ההלכה. או שנספר את מה שאנחנו מכירים בעדינות ובאהבה, או שנבחר שלא להתעמת עם הדילמות המתבקשות של הדמויות ונשמור על גדרי האיסור ההלכתי. התוצאה מוכרת למי שצפה. כבר בעת כתיבת העונה הראשונה, כתבנו דוגמאות ספורות בהן ידענו שנעבור על איסור הלכתי. גם אם מדובר בשחקנים מקצועיים וגם אם הוראות הבימוי היו לשמור על צניעות מירבית. קל, זה לא היה. לא לכתוב, לא לביים, ועל פי תגובות הצופים, גם לא תמיד לראות.

הדילמות המבטאות את הדיסוננס בין העולמות אינן נגמרות לעולם, אבל בכל זאת ניתן למצוא פתרונות יצירתיים שלא יחסמו את יכולתם של היוצרים הדתיים להביא את עולמם למסך הגדול. עם השנים יש יותר ויותר יוצרי קולנוע דתיים וחרדים. המדיה הקולנועית הולכת ונעשית כלי ביטוי מקובל וחשוב במגזרים נוספים ויוצרים חדשים עשויים להביא איתם שפה חדשה למסך. תהליך זה הוא היחיד שיגרום למילון הקולנועי להתעדכן ככל שהיצירתיות תאפשר. רק צריך את האומץ ליצור.

 ==

חוה דיבון, תסריטאית, בוגרת מעלה ומיוצרות הסדרה 'סרוגים', תתארח בערב מיוחד שתערוך עמותת מעלה- המרכז לציונות דתית לקראת ט"ו באב, ביום רביעי י"ג אב, 17.8, העוסק ברומנטיקה והאהבה שעל המרקע.