מתי ביקרת בפעם אחרונה בבית של התלמיד שלך?

מנהלת מצוינת של אולפנית מצוינת…. במחוז תל אביב, שיתפה אותי לאחרונה על ישיבת מחנכות שהיא עומדת לקיים, בנושא ביקורי בית אצל התלמידות. (בעקבות מקרה טראגי של אחת המשפחות, והיא מצאה את עצמה ב"ביקור בית" לא מתוכנן. היא אמרה לי: "פתאום הבנתי, עד כמה אני חסרה בהכרות שלי עם התלמידה. חייתי עם "חור שחור" בתמונה השלמה של התלמידה. אני הולכת למנף את ביקורי הבית, של צוותי המורים בבתי התלמידות").

הנושא, לכאורה, מוכר לכולנו. פגשנו מנהלי מוסדות חינוך שרואים בזה בשורה גדולה (כמו ראש ישיבת אלון מורה, שלימדנו את ה"רווחים" שיש בביקורי הבית, שמהם הוא יוצא לדרך עמוקה יותר, בחינוך התלמידים. במקום שזכינו להתחנך עם תלמידות וצוותי מורים בטבריה, המחנכת אסתר, למשל, לפני שקבלה כתה לחינוך, היא עברה בביקורי בית אצל כל בתי התלמידות: "אנחנו שליחי ההורים, והקשר המיוחד הזה, חייב להיות מושתת על הכרות עמוקה ורחבה ככול שניתן. אחרי שהייתי בבית התלמידה, "בשטח שלה".. עם ההורים בביתם, החינוך טוב ונכון יותר" ועוד ועוד)

בספר החדש של זלדה "צפור אחוזת קסם", נחשפנו לרשימותיה של זלדה בהיותה מורה בחיפה בכתה ב'. בין היתר, נבקש לאמץ לעצמנו הפעם, את מה שהיא כינתה "נוף הבית". המורה זלדה היטיבה לבטא את הקשר המתחייב בין בית הספר למשפחה, בין הכתה לחדר הילדים, בין השיעור בחשבון ל-איך התייחס אתמול אבא לאימא בארוחת הערב. וכך היא כתבה:

"כל ילדה מביאה אתה את לחן המשפחה שלה, נוף הבית נגרר עד לספסל הלימודים שהיא יושבת עליו. את המרגלית מקיפה אפלולית טחובה של מרתף, גם כשהיא מוצפה שמש. מזל מביאה את אחיה קטוע הרגל, הנה הוא שוכב ומביט עלינו ביגון…".

העובדה הפשוטה, לכאורה, שמציירת זלדה באופן רך ונפלא, גוררת מחשבות רבות לעבודתנו החינוכית. האם אנחנו מודעים מספיק ל"דע מאין באת"?… התלמידה שאמרתי לה בוקר טוב במאור פנים בשער בית הספר והיא השפילה את עיניה והרחיקה מבטה, מה היא מסתירה?… אולי הקנאה לחברותיה שזכו להיכנס להדרכה בבני עקיבא והיא נשארה מתוסכלת מאחור?.. הילד שיושב בספסל האחורי בכתה ג', שמפריע ולא ניתן לריסון, ואני- המורה הקפדן ש"שום דבר לא מעניין אותי, אצלי לומדים…" האם אני זוכר מה עבר על התלמיד בחודש האחרון? איזו טרגדיה נוראה ואובדן? (ואיך ילד כזה יכול להיות " ממושמע"?..)

ביקור בית: ערך חינוכי מהמעלה הראשונה

יש מחלוקת בין אנשי החינוך: האם תפקיד בית הספר הוא ללמד, להעביר ידע או לחנך. יש מחלוקת בין אנשי החינוך, האם האחריות החינוכית על התלמיד מסתיימת בשעה שלוש עם תום הצלצול האחרון, או אנחנו רואים את בית החינוך כמשפחה. במשפחה אין חופש, אין דיכוטומיות בין זמנים, מצבים אנשים ותחומים. "הוא הבן שלי..".

גם מי שחרט על דיגלו להתפלל להיות "בית חינוך כמשפחה", יש אי הסכמה לגבי השאלה – האם לקיים ביקורי בית בבתי התלמידים ע"מ לחזק את הקשר של המשולש- תלמיד/ הורה /מחנך.

היה מי שראה בכך כניסה לשטח פרטי, יש צורך להשאיר מקום לילד ולא "להידחף" לביתו של התלמיד. יש מי שראה בהגעה לביתו של התלמיד, חריגה מתפקידו של המורה וביטוי של פולשנות, חדירה לפרטיות וחוסר כבוד (במסמך של ועדת חינוך של הכנסת ב2004 ניתן לראות את דעות המתנגדים לכך, בהרחבה. אין כל ספק שהרואים בכך זכות וחובה של מערכת החינוך, התאום המוקדם עם בית התלמיד, נתינת יחס של כבוד גדול לבני המשפחה, ועוד, הכרחיים ובסיסיים לפני הכניסה לבית התלמיד וכמובן, להישאר דיסקרטי אחרי המפגש)

בתקופות מסוימות, היה מקובל בחלק מבתי הספר שביקורי בית מקיימים, אם "הגיעו מים עד נפש".. אם רוצים לקיים "שיחה אישית לוחצת.." עם ההורים, נכון לעשות זאת בביתו של התלמיד.

אנחנו מבקשים לנסות לראות בביקור בית, ערך חינוכי מהמעלה הראשונה.

א. נתינת המקום להורים של התלמיד. לא פעם יש מי שעלול להתבלבל.. התלמיד, ואלי גם המורה וההורה. צריך להיות ברור שמקומם של ההורים הוא ראשון במעלה. מחנך הכתה ואיש החינוך הנפלא ביותר, הוא שליח ההורים. אבא ואימא של התלמיד הם הוריו… כפשוטו. לעיתים הילד לא מספיק מבין זאת… פעמים שההורים הם חסרי בטחון ביחסם לילדם, ויש שגם המורה לא זוכר מי נמצא בבסיס המשולש של הורה- ילד- מורה… תפקידנו לחזק תפיסה זו. בביתו של התלמיד ניתן להוביל לשם, גם ללא מילים..

ב. אכפתיות דאגה ומסירות של המחנך. לשאלה שהצגנו בתחילת הדברים, האם המורה הוא רק מעביר ידע או מחנך?! ביקור בית, המביא לחיזוק יצירת הקשר בין המורה לתמיד, הרצון להיות שותף ולהכיר את הילד בסביבתו הטבעית, מצביעה על היותנו "בית חינוך כמשפחה". של אהבה, ורצון לחיבור אמתי.

ג. דברים רבים יכולים להתגלות למחנך אחרי ביקור בית. מה הם קשייו של התלמיד, עם איזה עולם הוא מתמודד? מה מערכת היחסים בין האחים? ההורים? מה סביבתו הקרובה של התלמיד? המצע הזה יכול לסייע למורה להיות רלוואנטי יותר, נוגע יותר, מבין יותר, ויודע למה לכוון בתפילה בקשר שלו עם התלמיד.. ד. עבור הילד , זו יכולה להיות השעה הפרטנית הכי אישית והכי אינטימית שהוא חווה בחייו… אנחנו מכירים את הקריאה של התלמיד שפונה אלינו ומבקש במבטיו, לא להיות עוד אחד משלושים ושתיים תלמידי הכיתה.. אלא להיות אחד ומיוחד. לפחות ברגעים מסוימים, כל תלמיד מבקש להרגיש רצוי אהוב "נראה" ויש מי שמתבונן עליו! מכיר את מצוקותיו וחושב עליו אישית… בביקור בית זה יכול לקרות…