הרמב"ם במורה נבוכים כותב, שמכל סוגי הצרות שיש בעולם הבעיות שאנחנו גורמים לעצמנו הכי מזיקות.

נזכרתי ברמב"ם הזה, כשקראתי אתמול בלילה תמלול של שיחה נוקבת וקשה לעיכול שהעביר הרב יהושע שפירא במדרשת אוריה. הרב יהושע כבר שנים נלחם באינטרנט הלא מסונן, אך הפעם הוא הסיר את הכפפות ותקף בחריפות את האדישות והתרדמת בה כולנו שקועים, ביחס לנושא הזה.

נדמיין רגע היסטוריון בעוד שלושים שנה.

הוא יפתח בשאפו גדול לציונות הדתית. הצלחתם, הוא יאמר,להגשים את החזון של הרב קוק ולהשתלב בעמדות ההנהגה של מדינת ישראל; הצלחתם להיאבק בכוחות אדירים, מוסלמים אירופאיים ואמריקאים, ולמנוע במסירות נפש ממש הקמת מדינה פלסטינית;ותוך כדי גם הצלחתם ליצור עולם תורה עשיר ויצירתי שחידש אפיקים שלמים בלימוד התורה.

אבל בסוף? מה שעשתה הציונות הדתית לציונות החילונית עשתה החברה החרדית לציונות הדתית. בסופו של דבר, לאחר כל המאמץ, מי שהצליח לבנות ציבור שלם שמחובר למורשת ישראל בקדושה, זה לא אתם. מי שירש אחרים בגלל התרחקותם ממסורת ישראל, ייאלץ לפנות את מקומו בקדמת הבמה למי ששמר על המסורת טוב יותר ממנו.

את כולם ניצחתם חוץ מאת עצמכם.

הפרכתם את הטענה החילונית שלמען הציונות יש להתנתק מהתורה, הפרכתם גם את הטענה החרדית שלמען התורה יש להתרחק מהציונות. שילבתם תורה ועבודה, תורה ומדינה, תורה וצבא, תורה ואקדמיה, תורה ונורמליות.

אבל השרשראות הרעיוניות שכבלתם בהם את עצמכם,בסוף ניצחו אתכם. לא השכלתם לעמוד מול מצב קטסטרופלי בו רוב הנוער בציבור הדתי לאומי נחשף לתכנים רעילים לנשמה, קטלניים לאישיות. לא הצלחתם להתעורר, לזעוק, להילחם, להפנים את פוטנציאל ההרס וסכנת החורבן לדור העתיד של הציונות הדתית.

כשקראו לכם להתעורר, אמרתם כהרגלכם אנחנו מאמינים בלקיחת אחריות, בחינוך להתמודדות, סולדים מהסתגרות ונרתעים ממלחמות. אנחנו הרי אנשי הגם וגם הקדוש. לחסום? לא, זו לא דרכנו.

זו התחושה שעולה משרטוט המציאות שתיאר בכאב רב הרב יהושע.

את כל העולם החיצוני ניצחנו אבל את השיח הכובל שלנו, השיח שמונע מההורים והמחנכים לעזוב את שאר העיסוקים ולפתור קודם כל את הבעיה ההרסנית הזו, לא השכלנו לנצח.

דאגנו להווה, להתמודדות עם מכלול אתגריה של מדינת ישראל, אבל הפקרנו לחלוטין את הדור הבא של הציבור הדתי שסיכוייו להישאר ירא שמים, שומר תורה ומצוות באופן טהור, הולכים וחומקים לנו מתחת לידיים.