למה הרב אבינר משתמש בסגנון כל כך חריף?

בעבר הרב דיבר וכתב בסגנון כל כך עדין, כגון סגנונו של מרן הרב קוק. מדוע בשנים האחרונות, הרב הפך לדבר לסגנון כל כך חריף לגבי דעות שונות ואנשים שונים?

קודם כל, מרן הרב קוק לא תמיד התבטא בעדינות. כשהיה צורך, הוא כתב ונהג בחריפות. למשל, יש אגרות שמרן הרב קוק שלח לאליעזר בן יהודה, שאמנם היו לו זכויות רבות, אך בענייני תורה הוא היה כופר. באגרות אלו, שלא כדרכו בקודש, מרן הרב קוק לא כתב "שלום" ולא חתם "הקטן". פעם בן יהודה אמר שאנו אשמים בכך שהערבים עושים לנו פוגרומים, כי התורה גזענית, שהרי כתוב בה: "לא יבוא מואבי ועמוני בקהל ד'”. כתב מרן הרב קוק: אנחנו רגילים לשמוע שטויות, אבל שטויות כאלה עוברות כל גבול. לכן, אליעזר בן יהודה – סתום פיך! גם זה סגנון לא עדין.

ומעשה בתלמיד חכם שניסה לארגן מניין, ובסמוך אליו עשיר אחד גם ניסה לארגן מניין ואף אחד מהם לא הצליח. העשיר שם לב שהתלמיד החכם מארגן מניין והעליב אותו. ניגש אליו מרן הרב קוק וסטר לו. לאחר זמן העשיר הודה שטעה ושמרן הרב צדק בתגובתו. אמר מרן הרב לרבנו הרב צבי יהודה: לא סטרתי לו בגלל הרגש. שקלתי שבמצב כזה, על פי תפקידי, אני חייב לסטור לו (עיין טל הראי"ה עמ' קנה-קנח. מלאכים כבני אדם עמ' 70-68).

לכן כשמרן הרב קוק ראה לנכון, הוא כתב בחריפות.

זאת ועוד, מרן הרב קוק הגדיר לנו מתי לנהוג בסבלנות ומתי לנהוג בתקיפות. כתוב בגמרא שבת (לא א) על נכרים שבאו להתגייר עם כל מיני תנאים, שמאי נזף בהם קשות והלל קירב אותם בסבלנות. הסביר מרן הרב קוק בפירושו 'עין איה' ששניהם צודקים ותלוי בנושא. אם זהו חטא ישן ומושרש, אז הלל צודק שצריך סבלנות ואורך רוח. אם זה חטא חדש, אז שמאי צודק שצריך להגיב בכל תוקף כדי שהנגע לא יפשה.

לכן הסגנון תלוי בנסיבות.

ומעל הכל, יש טשטוש תחומים. חילוקי דעות הם לגיטימיים, ולפעמים אף נצרכים. אתה חייב להילחם בכל תוקף נגד דעות שהן כרקב לבית ישראל. אך אין זו סיבה לשנוא את האדם שמביע דעות אלה. חילוקי דעות – כן, חילוקי לבבות -לא.

הדעה שנואה, האיש הנושא אותה אינו שנוא. יש הבחנה בין הנושא לבין המושא.

שמא תאמר: קשה לעשות הבחנה זו, אנשים רגילים לזהות את האדם עם דעתו. ובכל זאת, חייבים לדעת להבחין. אי אפשר לערבב דברים. למשל, אדם בעל דעה מדינית שאתה מתנגד לה, אינו הופך בשל כך ל"חיה פוליטית". הוא בן אדם. קודם כל הוא אדם מישראל, ואחר כך בעל דעה זו.

כלל גדול אצל חז"ל :"והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח יט). לשם האמת לא צריך להרוס את השלום, ולשם השלום לא צריך להטות מהאמת (תוספתא יבמות א ג).

להביע דעות ישרות, אין בזה שום הרס של השלום, כדברי הרמב"ם: "ואפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק בדרך ארץ וידידות" (אגרות הוצאת הרב שילת א שט). כלומר, חילוקי דעות אינם חילוקי לבבות.

כשמרן הרב קוק עלה לשבת על כיסא הרבנות הראשון שלו, בעיר זוימל, הזמין פיסות קלף בכתב סופר סת"ם נאה עם פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח השלום והאמת, כולל הפסוק "האמת והשלום אהבו", וקישט בהם את חדר הדיינים שלו. ומשעלה לארצנו הקדושה, לקח עימו פיסות קלף אלה, ואמר: "אף על פי שבאותה שעה עדיין לא ידע כי גם כאן, בארץ חמדתנו, זקוקים להארה מיוחדת של שלום ואהבת אחים" (האיש נגד הזרם משמואל אבידור הכהן עמ' 304).