החלטת ממשלת ישראל לחלק את הכותל המערבי לשלושה ולהעניק רחבה חדשה לתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מהווה פרצה חדשה במושג 'מדינה יהודית ודמוקרטית'.

אם בעבר המושגים יהודית ודמוקרטית, המאכלסים בכפיפה אחת את הישות שנקראת מדינת ישראל, התמודדו בשוויון, עם יתרון משתנה כל פעם לכיוון אחר, החלטת הממשלה האחרונה הפכה את המושג 'יהודית' לפחות רלוונטית.

בהחלטת הממשלה האחרונה לחלוקת הכותל המערבי נעלם קולם של הרבנים. איש לא התייעץ עם הרבניים הראשיים לישראל, אף גורם לא חשב לשאול את דעתם של רבני העיר ירושלים והתחושה הכללית הייתה שהפוליטיקאים סגרו מה שהתאים להם וקבעו עובדה מוגמרת.

מה שמפתיע הוא שתהליך זה מתרחש דווקא בזמן שהמפלגות הדתיות והחרדיות יושבות בתוך הקואליציה ומהוות לשון מאזניים. ואם לפוליטיקאים הדתיים אולי חוץ מאורי אריאל לא אכפת, אז למה שלראש הממשלה יהיה אכפת. למרבה הפלא, ההתנגדות הגיעה דווקא משר התיירות יריב לוין ושר העלייה והקליטה זאב אלקין.
.
מי שאמר את הדברים ביושר, הוא רבה הראשי של ירושלים הרב אריה שטרן שקבל על העובדה שלא התייעצו עם רבני העיר. אבל קולו נעלם אצל מקבלי ההחלטות בנושא.

תהליך מסוכן זה נמצא כבר בשלב מתקדם. בקום המדינה היה ברור שמדינת ישראל היא המדינה של העם היהודי. עם השנים ועם מעבר הכוח המרכזי של העם לטובת "היהדות", העבירו מקבלי ההחלטות במדינה את מרכז ההתמודדות לזירה אחרת והיא הפיכת המדינה למדינת "אזרחית". תוך שהם פושטים טלפיים האומרות "כשר אני".

המאבק במדינה הוא מזמן לא מאבק של ימין ושמאל פוליטים. אלא מאבק בין ציביונה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית" למדינה "אזרחית".

אותם גופים רפורמים שמאסו בא"י ואף מחקו את הרצון לשוב לציון – מסידורי התיפלות שלהם. אותם שמתבוללים בהמוניהם בארצות העולם – פועלים בסבלנות גדולה, תוך שהם כובשים יעד אחר יעד, להחלשת המגמות היהודיות והלאומיות.

לאט לאט, הם מקבלים הכרה רשמית מטעם המדינה להיות גוף רשמי ובמקביל הם כבר פועלים על מנת לייצר מכוני גיור, להכשיר עצמם כעורכי חופות, להחליש את הרבנות בישראל ועל גבי זה את הצביון הלאומי של העם בישראל.

כל הדברים האלה לא מוסתרים כלל והם בהחלט נמצאים בדפי האינטרנט שלהם ומונחים בניצחון שלהם בכותל. ה"צלם" שהם הצליחו להעמיד בקצה ההיכל הוא אומנם בשלב הזה בקצה, אבל הוא בהחלט בהיכל והוא ניצחון שלהם.

הנסיון לטעון שהם קיבלו קטע מחוץ למחנה הוא לא פחות מפתטי. כאדם שעוסק רבות בציבור המסורתי בישראל אני טוען שתוך זמן לא גדול חלק גדול מהציבור המסורתי יעדיף לעשות את ה"אירועים" שלו במתחם הרפורמי. וזהו תהליך הרה אסון מבחינת הדברים שהוזכרו קודם. זאת לבד מאירועים של המדינה ומדינות זרות שבלחץ של התנועה הרפורמית יתקיימו שם.

הדרך לעצור את המגמות של הרפורמים עוברת דרך העצמה של הרבנות הראשית במדינה. אני כותב את זה גם כלפי חברינו היקרים, הפועלים בארגונים שלפעמים מנסים להוות אלטרנטיבה לרבנות הראשית.

ואני יודע שיש בעיות ומורכבויות גם ברבנות בישראל. אבל יש גם במשטרה ובצבא ובעוד לא מעט גופים רשמיים של המדינה. כפי שלא יעלה על הדעת לקיים דיון הנוגע בטחון הפנים במדינה בלי המשטרה או דיון במעמד האישה בלי לזמן ייצוג של "הועדה לקידום מעמד האשה" כך זה צריך להיות גם בנושאים הקשורים לתורת ומסורת של העם היהודי.

חשוב לקדם את הרבנות ולתקן את שצריך תיקון וחשוב לעשות זאת מבלי לשפוך את התינוק עם המים. החלשת הרבנות (בצדק או שלא) היא זו שהביאה למצב הזה. וכתיקון אנחנו צריכים לפעול בכל הכוח שלא תהיה החלטה שקשורה במסורת ישראל ונוגעת לקודשי ישראל בלי שמועצת הרבנות הראשית נתנה את דברה.