מתוך ביתם שביישוב עתניאל, שם הם יושבים שבעת בעקבות הירצחה של האמא והרעיה, דפנה מאיר הי"ד, משחזרים נתן, אב המשפחה, ורננה, בת ה-17, את רגעיה האחרונים של דפנה, את התחושות ובעיקר מספרים על הקושי להמשיך הלאה.

בשיחה עם כתב חדשות 2, עופר חדד סיפרה רננה: "שכבתי בחדר השינה של ההורים. הייתי באמצע שיחת טלפון עם אוזנייה אחת. בהתחלה עוד חשבתי לעצמי שהיא בטח נבהלה מנדל או מג'וק, שני דברים שבקלות היו יכולים לגרום לאמא לצרוח. אבל אז הצרחות התגברו. ולא פסקו. הבנתי שקורה שם משהו. כשעליתי במדרגות אמא כבר שכבה על הרצפה. עדיין נאבקה במחבל".

"ראיתי אותו מנסה להוציא את הסכין", ממשיכה רננה לשחזר את האירוע הנורא ביותר בחייה," צרחתי לשני האחים שלי שלא יעלו לסלון. הבנתי שהוא רוצה להמשיך. זה לקח כמה שניות עד שהוא ראה שהוא לא מצליח להוציא את הסכין וברח. אמא נלחמה בו, היא לא נתנה לו להוציא את הסכין, לא נתנה לו לפגוע בנו. צרחתי. הוא נבהל וברח. ניגשתי לאמא, לסכין שהייתה נעוצה בה. באתי להוציא אותה אבל אז נזכרתי שבקורס של מד"א אמרו לנו לא להוציא חפצים זרים".

"לא זכרתי מספרים ארוכים, רק את זה של מד"א. התקשרתי וסיפרתי להם מה קרה", ממשיכה רננה בסיפור קורע הלב. "ביקשתי שישלחו אמבולנס. צרחתי כל הזמן מהפאניקה. אמא עדיין נשמה, ביקשתי ממנה כל הזמן רק להמשיך לנשום, לא להפסיק, אבל כבר הבנתי. היה לי ברור שזה נגמר. היא ניסתה להמשיך לנשום. הרגשתי שהיא שומעת אותי למרות שהיא כבר לא הגיבה. אני מקווה שהיא לא שמעה את הצרחות שלי".

נתן, בעלה של דפנה הי"ד, היה במרפאת גוש עציון עם אחד מילדיהם כשרננה התקשרה ואמרה לו: "דקרו את אמא, היא מנסה לנשום, האמבולנס בדרך".

"במשך ארבעים דקות אני עושה את הדרך לעתניאל. עצרתי אצל הבן שלי שלומד בישיבת מקור חיים. כל הזמן הזה אני מנסה להתקשר לחברים מהיישוב, מהצוות שאני יודע שאמור להיות שם במקרה של אירוע. כולם אומרים לי שמטפלים בה. עוברות ארבעים דקות, ואני מבין שאם מטפלים בה ארבעים דקות המצב קשה מאוד. אני מדליק את הרדיו ושומע 'אישה נרצחה בפיגוע בעתניאל', ואז אני מבין שזה נגמר". רננה מגיבה: "בחיי שהייתי מעדיפה לשמוע את זה מהרדיו".

נתן מספר על הרגעים שלהם ביחד: "בפעם הראשונה שראיתי אותה היה לי ברור שזהו, נגמר. מצאתי. חיכינו כמה חודשים כדי לא להלחיץ את ההורים. הייתי כבר אחרי כמה מערכות יחסים ארוכות. ראיתי את התלתלים שלה מבצבצים מתחת לכובע הצמר ואת החיוך הזה ואחרי שבועיים כבר ידענו שמתחתנים".

"היא רצתה להחזיר חסד לעולם. חיכינו שהילדים יגדלו קצת, וידענו שזה הפרויקט הבא שלנו. יש ילדים שזקוקים למשפחות אומנה. הרבה. צריכים לתת להם בית. הרבה רוצים וחוששים, אין מה לחשוש, גם אנחנו לא מ'המשפחות שיכולות' אבל הנה, עשינו את זה ואנחנו מברכים על זה כל יום".

הילדים נזכרים באנקדוטה משעשעת עם האמא שבדיעבד הפכה למצמררת: "בשבת האחרונה היא החליטה שהיא רוצה פוסטר שלה במטבח, אמרנו לה שזה יראה כמו פינת זיכרון אבל לא היה אכפת לה. היא השתעשעה מהרעיון שיהיה כאן פוסטר שלה באמצע הבית".

רננה מספרת על מערכת היחסים המיוחדת עם האמא: "היא באמת הייתה חברה שלי. זו לא הייתה מערכת יחסים רגילה של אמא ובת. דיברנו על הכל, היא פשוט הייתה שם. היינו יושבות לשיחות עד אמצע הלילה. הבית היה הכל בשבילה, אנחנו, הילדים".

נתן מספר בקול חנוק מדמעות כי בעקבות גל הטרור והרציחות, בין היתר של אנשים שהכירו, "דיברנו הרבה על מה יהיה אם מישהו מאיתנו ייהרג, ומי קודם, מי יישאר לגדל את הילדים".