"אנשים חֲלשי אמונה זקוקים למופתים"

א. אמונתם של האבות, ואנחנו

בפרשה הקודמת כבר נזכרה הבשורה שעם-ישראל עומד לצאת ממצרים, בהנהגתו של משה רבנו שנשלח לכך, וכאן, בתחילת פרשת וארא, פתאום מזכיר ד' את האבות: "ואֵרא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (שמות ו ג). איך האבות קשורים לסיפור?

משה רבנו אמר לריבונו-של-עולם: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בִּשמך הֵרַע לעם הזה, והַצֵל לא הִצלת את עמך" (שמות ה כג). שלחת אותי ולא יצא שום דבר. אדרבה, מאז הכביד פרעה את עולו עלינו עוד. ענה לו ריבונו-של-עולם – כפי שמסביר רש"י באריכות: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" (שם ו ג), הבטחתי לאבות, אברהם, יצחק ויעקב, את הארץ, ובכל ההבטחות שהבטחתי להם אמרתי "אני אל שדי". כלומר, שמבטיח אבל עדיין לא מקיים. "אל שדי" – שיש די באלוהותו לכל בריה. זהו אושרו הגדול של האדם – אלוהות ד', גם לפני קיבול השכר, עוד לפני שמקיים ד' את הבטחתו. "ושמי ד' לא נודעתי להם" (שם), "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי "ד'" – נאמן לאַמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". אכן, הם לא הרהרו אחרי מידותיי. ידעו שקיום ההבטחות לוקח זמן וצריך להתאזר בסבלנות, ולא התלוננו. ואתה, משה, 'לוחץ' (רש"י ו א, ג, ד).

אם-כן, הזכרת האבות פה נועדה לפתח את הסבלנות, ללמוד מהאבות את ההתמודדות עם הקשיים.

ללמוד אמונה. כשאמר משה "למה הרעֹתה לעם הזה" (שמות ה כב), אמר לו ד': "חבל על דאבדין ולא משתכחין". חבל לי על מיתתם של האבות, שהרבה פעמים נגליתי אליהם ב"אל שדי" ולא שאלו אותי שאלות (רש"י ו ט, ע"פ סנהדרין קיא א. "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם, שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי". רש"י סנהדרין שם). צריך להתאזר באמונה ובסבלנות. אלה תהליכים מסובכים, אבל בסוף הכל יתקיים. לכן אומר ריבונו-של-עולם "וארא… באל שדי, ושמי ד' לא נודעתי להם" – "לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי שעליה נקרא שמי "ד'" – נאמן לאַמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי". כלומר, אבל לכם אני מודיע את שמי – "ד'" – כי לכם ההבטחות כבר יתקיימו. אף-על-פי שהאבות הם ענקי-ענקים לעומתנו הקטנים, אבל אנחנו כבר עם, לכן אנו זוכים לגילוי שם ד' ולקיום הבטחותיו. ד' לא רק מבטיח, אלא גם מגלה את שמו זה ומקיים הבטחותיו, ועוד מעט זה יהיה.

את כל זה עלינו ללמוד מהאבות. אמנם אברהם, יצחק ויעקב הם יסודות האומה, וספר שמות עוסק באומה עצמה, אבל עלינו ללמוד מהם. כלומר, תכונות הפרט של אמונה בד' וסבלנות היסטורית, שהיו באבות, לא נעלמו, אלא עליהן להימשך בכם, באומה. זאת משום שהאומה איננה באה במקום יסודותיה הראשונים, האבות, אלא בתור ההמשך שלהם, וכאשר אנו לומדים על האבות – בכך אנו לומדים על עצמנו. כח האבות גנוז בבנים (ע' ישעיהו נא א, מורה נבוכים א טז, ועין איה שבת פרק ט ס' קלג). לכן, אגב, מי אשר לומד את האבות גבוה – תופס גם את האומה גבוה, אך מי שלומד את האבות נמוך – תופס גם את האומה נמוך. זאת משום שהאומה איננה דבר אחר מאבותיה העילאיים, אלא הוצאתם לפועל בחיים לאומיים, וכל דור ודור מוסיף והולך להוציא לפועל מה שגנוז ביסודותיה של האומה.

אכן, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" הוא יסוד הכל, ורק על גבי זה אנו תלמידי משה רבנו. כלומר, אם תאמר שאנו רק תלמידי משה רבנו, אז מי שאיננו מקיים מצוות כבר איננו יהודי – שזו הטענה הראשית של התיאולוגיה הנוצרית (ע' כוזרי א ד). אבל לא בגלל שאנו מקיימים תורה ומצוות אנו יהודים, אלא הפוך: בגלל שאנו יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, לכן אנו מחוייבים בתורה ובמצוות. בגלל "אשר בחר בנו מכל העמים" – "נתן לנו את תורתו". בגלל שד' כה אוהב את עם-ישראל, "מאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו – עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו…" (רמב"ם הלכות עבודה זרה א. ע' במפגש לפרשת כי תבוא סע' ג, "עם ישראל, סגולה ובחירה").

ב. שבט לוי – ביחד ולבד

בינתיים, כדרך אגב לציוויו של ד' למשה ואהרן ללכת אל פרעה ולדבר אליו את דברי ד' להוציא את בני-ישראל ממצרים, מופיע פתאום פירוט ייחוסו של שבט לוי עד משה ואהרן (שמות ו יג-כז, ורש"י פס' יג). זו הפעם הראשונה בתורה בה ממוקד הפוקוס על שבט לוי, ומפה והלאה ייזכר שבט לוי מתוך יחס מיוחד פעמים רבות.

שבט לוי, אומר הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג יב), הוא שבט שמקדיש את כל חייו לריבונו-של-עולם, לעבודת ד' ולחינוך האומה, כמו שברכם משה רבנו: "תֻמֶיךָ ואוּריךָ לאיש חסידֶך…" (דברים לג ח), "יורוּ משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטוֹרה באפֶּךָ וכליל על מזבחֶך" (שם לג י. לשון הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל ובביזתה עם אֶחָיו, מפני שהובדל לעבוד את ד', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', לפיכך הובדלו מדרכי העולם – לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר 'ברך ד' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'").

אם-כן, שבט לוי הוא חלק של עם-ישראל, אבל חלק פנימי. הוא גם יחד וגם לחוד. הרי זה כעין מה שאמרו חכמים על תלמיד-חכם (בדרשתם על הפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תטֹש תורת אִמך. כי לִוית חן הם לראשך, וענקים לגרגרֹתיך". משלי א ח-ט): "וענקים לגרגרֹתיך – אם משׂים אדם עצמו כענק זה שרַף על הצואר, ונראה ואינו נראה – תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו – אין תלמודו מתקיים בידו" (עירובין נד א). 'ענק' הוא שרשרת סביב הצואר, וכשהעונד את הענק מרים את הראש – רואים אותו תחת זקנו וסנטרו, אך כשמוריד את הראש – אין הענק נראה. כך תלמיד-חכם, הוא גם נראה – יחד עם האומה, קשור ומחובר, אך גם איננו נראה – כי עליו לשבת בתוך בית-המדרש וללמוד תורה. אם לא יישב וילמד תורה, לא יהיה לו אחר כך מה ללמד, לעזור ולרומם.

אז כך שבט לוי, הוא גם חלק מהאומה אך גם לא חלק ממנה?

כן. כמו שאומר מרן הרב קוק במאמר שנקרא "התבודדות וחברותיות" (אורות הקודש ג רעא): תלמידי-חכמים, חלק מהזמן נמצאים הם עם האומה, אבל ברוב זמנם אינם נמצאים עם האומה, אלא מתבודדים ומתרחקים מהחברה ההמונית הסואנת, כדי לשמור על מעלתם. אמנם כל זה רק פיזית, אבל נפשית – כל הזמן הם מלאי יחס ודאגה לאומה, כל הזמן הם מתפללים על הדור וחושבים מחשבות מה אפשר לעשות לטובתו ואיך אפשר לרומם אותו עוד ועוד (ע' אורות הקודש ב עמ' תלט, "הבדלה והכללה". וע' מסילת ישרים סוף פרק יט, על קשרו ודאגתו של החסיד לדורו. וע' במפגש לפרשת תצוה סע' ב, "בגדי הכהנים משרתי ד'", ובמפגש לפרשת במדבר סע' ה, "לגיון של מלך"). אם-כן, גם כאשר לעיתים אינם נמצאים פיזית עם האומה, נפשית הם תמיד איתה.

ומשה ואהרן הם המייסדים של זה. מהם והלאה אנו רואים התייחסות ייחודית לשבט לוי.

נכון מאוד. זהו הפנים של האומה (ע' 'העמק-דבר' שמות ו יד).

ג. מופתים ואמונה

כאשר משה ואהרן באים לראשונה אל פרעה, הם עושים לפניו מופת – הופכים את מטה אהרן לתנין. מפתיע לראות שחרטומי מצרים בלהטיהם הופכים גם הם את מטותיהם לתנינים. אמנם מטהו של אהרן בלע אחר-כך את מטותם, וחז"ל אומרים שזהו נס בתוך נס, שחזר ונעשה מטה ובלע את כל מטותם (רש"י שמות ז יב), כך שהמופת שעשו משה ואהרן גדול יותר, אבל לרבים עדיין 'מנקרת' השאלה: כל המופת הזה, שייחסנו לו הרבה חשיבות, גם חרטומים פשוטים יכולים לעשות משהו דומה לו. אם-כן, לכאורה זה מערער את כל משמעותו של המופת.

נכון. איננו מתרגשים ממופתים. כך אומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ח א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות – יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלאט וכישוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר – לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר: 'פנים בפנים דִבּר ד' עמכם', ונאמר 'לא את אבותינו כרת ד' את הברית הזאת'. ומניִן שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדַבּרי עמך וגם בך יאמינו לעולם' – מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה". כלומר: עד אז האמנו ולא האמנו. אולי כל זה מד' ואולי זה סתם קוסם. אי אפשר היה לדעת בוודאות.

אם-כן, מה מקומם של המופתים? למה יש להם חשיבות כה רבה במעמד הסנה? הרי ניתנו שם למשה שלושה אותות שיעשם לפני העם (שמות ד א-ט).

למרות המופתים, אפילו בקריעת ים-סוף, לאחר שכבר ראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים, נאמר רק "ויאמינו בד' ובמשה עבדו" (שם יד לא). אבל במתן-תורה נאמר "הנה אנֹכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדַבּרי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שם יט ט). ולפני כן לא האמינו לעולם? אכן, תלוי במי מדובר. תלוי מה מצבו המוסרי של העם.

אומר מרן הרב קוק בביאורו 'עין איה' על מסכת ברכות (פרק א ס' קמג): למה ציוה ד' את גדעון למעט את ההשתדלות במלחמה בדרך הטבע, ולצמצם את חייליו לכדי שלוש-מאות בלבד בצאתו אל מול המדיינים? מכיוון שמצבו הרוחני של העם ירד אז פלאים. הם שכחו את ד' המושיעם מאויביהם, ואם היו מנצחים את המדיינים בדרך טבעית מלאה – לא היו מבינים כי ד' הושיע אותם דרך מאמציהם, ולא היו מתמלאים בתוספת אמונה בד'. לכן אמר ד' לגדעון: "רב העם אשר אתך מתִתי את מדין בְּידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמֹר: 'ידי הושיעה לי'" (שופטים ז ב). שלח גדעון לביתו את כל הירא וחרד, ונשארו עשרת-אלפים חיילים. אמר ד': "עוד העם רב" (שם ז ד). הורד אותם למים, ורק המלקקים בלשונם ככלב יצאו איתך למלחמה במדין. נותרו שלוש-מאות לוחמים בלבד! באלה תנצח את מדין, והכל יודו שזה נס. בדור חלש שכזה יש צורך במופתים.  והיו, לעומת זאת, דורות חזקים, כגון דורו של יהושע. כיבוש יריחו ונפילתה בנס היו הנס האחרון שנעשה ליהושע לאחר כל ניסי המדבר. מין 'מתנת פרידה'. זמן קצר לאחר מכן, בכיבוש העי, נחל תבוסה, מפני שמעלו מעל בד'. והנה, לאחר שתוקן חטא עכן, נערך יהושע שנית למלחמה, ומה הוא עושה? משנה אסטרטגיה! מחלק את העם לקבוצות, מערים על האויב, מושכהו אל מחוץ לעיר ומכהו נפש פנים ואחור. אומר לו ריבונו-של-עולם: יישר כחך, יהושע, כך לוחמים, בדרך הטבע. תמו הניסים, מעתה יש להילחם. – זהו דור חזק.

אנשים חֲלשי אמונה זקוקים למופתים. רק מהם הם מתפעלים. אבל אנשים גדולי אמונה, לעומתם, אמונתם חזקה ואינם זקוקים למופתים. הם מאמינים בד' ודבקים בו עם מופתים או בלעדיהם ("משובחים מאד הם הניסים בזמן י

לדות האומה, והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמריים והמוסריים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידית, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'" – מתוך עין איה שם. וע' עוד עין איה ברכות פרק א ס' קיח, שבת פרק ב ס' קצד-קצה. ובמסילת ישרים פרק י על דוד המלך שהיתה לו מידת הנקיות גדולה בעבודת ד', בתורה ובמצוות: "ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק והיה שואל 'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם' [תהלים יח לח], מה שלא שאלו שלושת המלכים [-אסא, יהושפט וחזקיהו, המוערכים בהדרגה לעומת דוד באיכה רבה ד טז] לפי שלא היו מנוקים כל-כך", שמכיוון שהיו פחות נקיים, נצרכו לקטנותם להתערבות אלוהית ניסית. וע' יישוב מחלוקת הרלב"ג והמהר"ל האם הנס הוא עניין חינוכי לנפשות חלושות או דבר גדול, סדר אלוהי עליון, איך אין סתירה ביניהם, בספרו של המחבר 'ישראל והזמנים' פסח עמ' 207-209). אמנם התורה היא תורה לכל האומה – גם של גדולי אמונה וגם של חלשי אמונה. לכן היא מספרת לנו את כל המופתים.

אגב, בדורנו אין ניסים מעל הטבע. גם דורנו הוא דור חזק! אינו צריך לניסים. הוא לוחם בגבורה ובחירוף נפש, מוסר נפשו על הארץ ומנצח בכל המלחמות. וכל אשר עושה הוא מצליח וברכת ד' עליו, בצבא, בחקלאות ובתעשייה. דור הלומד תורה בעמל, ממית עצמו באהלה של תורה, וכולם שמחים! זהו דור חזק, דור אמת, היודע שהקדוש-ברוך-הוא לא 'חתם עימו חוזה' ולא חייב לו מאומה, ואיננו מצפה לניסים.

אף התפתחותה העצומה של הרפואה המודרנית הוא נס-ניסים שכולו בדרכי הטבע. גם היא שייכת, כמו שאומר מרן הרב קוק, ל"אור ד' שבמדע האנושי" (אורות הקודש ב תקסג).

ד. מנוסת התבונה

הרב אומר שעלינו לשים את המופתים במקומם הנכון ולא להגזים כלל בחשיבותם, אבל בימינו הרבה אנשים מחפשים מופתים ונוהרים לרבנים שמתעסקים בעשיית מופתים.

כמה זה "הרבה"? עם-ישראל מונה היום שלושה-עשר מיליון אנשים. כמה מתוכם נוהים אחרי מופתים –מיליון ושלוש מאות אלף? לא. שש-מאות וחמישים אלף? לא. אלא, אולי אחוז אחד. דור זה הוא דור רציני. כל מה שעשינו פה בארץ לא עשינו על-ידי מופתים, אלא במסירות-נפש מופלאה. שיבת-ציון במסירות נפש, בניין הארץ בעמל, הקמת המדינה בעוז ובגבורה ומלחמות ישראל בתושיה ובמסירות. לכן, לא נכון לומר שרבים מחפשים מופתים.

מדובר במעטים, שאכן נגועים במה שנקרא "מנוסה מן התבונה". כלומר, תופעה רחבה הגורמת לתחייה עממית של אמונה בכישורים על-טבעיים של האדם, הנדמים כמצויים מעבר לתחום הידע הניתן לבדיקה. במקביל להתפתחות המדעית חסרת התקדים המתרחשת באנושות במאתים השנים האחרונות, הולכת הבינה האנושית ונסוגה בעולם כולו. הרי במשך אלפי שנים לחמו אנשי השכל בעולם כולו נגד כל מיני אמונות תפלות ושטויות, והצליחו ליצור באדם מבנה של חשיבה הגיונית, לפיו יש להתאמץ ולהתמודד עם בעיות על-מנת לפותרן, והנה עתה חוזרים בני-האדם לחפש ניסים בכל התחומים. מדובר באנשים שמתאכזבים מן החברה המודרנית, שאינה מסוגלת לפתור את כל הבעיות (ואכן מודה בכך), ומקימים לתחייה את המנטאליות המאגית שהייתה קיימת בעולם בדורות הקדמונים. כאשר הם נתקלים בבעיה, הם מנסים לפעול באמצעות טריקים ופטנטים, תחבולות וסגולות, במקום לנתח את הבעיה ולפתור אותה. מכל מקום, ביחס לעם-ישראל כולו אלה מעטים.

ישנם רבנים שיודעים לעשות ניסים, אבל הניסים הכי גדולים, הם התורה, המצוות, החסד והמדינה. אז צריך להתרגל לראות את הניסים האדירים הללו. גם הרפואה המודרנית היא נס עצום. אפילו פה באולפן, כל המכשירים גם הם מופת. אם-כן, יש להתרגל לא לשים לב לדברים קטנים, מוזרים ואקזוטיים.

ה. 'תרגיל' אלוהי למצרים

הדו-שיח בין פרעה למשה ואהרן מאוד מעניין. הם אומרים לפרעה: "אלהי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר ונזבחה לד' אלהינו" (שמות ה ג, לפי דברי ד' למשה בסנה, שם ג יח). למה משה ואהרן, שבאים בשליחותו של הקדוש-ברוך הוא, היו צריכים לנקוט בהסבר זה, במקום "לדפוק על השולחן" ולהכריז ביד רמה: "פרעה! הגיע זמן גאולתנו. יותר לא תשעבד אותנו. אנחנו הולכים, ולא חוזרים"?

זו שאלה נכונה. הר"ן, רבנו ניסים גרונדי, מסביר שפרעה אכן פירש את דברי משה ואהרן כבקשת חולשה של עבדים, המחפשים לברוח מאדוניהם בדרך מרמה. לאחר שיצאו ישראל, הוגד לפרעה כי ברח העם, וגם זה חיזק בליבו מה שחשב בתחילה, שכל מה שעשה משה לא בא מאת ד', אלא ברמאות לצורך בריחה. בנוסף לכך, אחרי שלושה ימים כביכול התבלבלנו וחנינו ליד הים, כדבר ד', כדי שפרעה יטעה לחשוב ש"נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" (שמות יד ג), ויתפתו הוא ועבדיו לצאת ולרדוף אחרינו. אז אמר ד' למשה לבקוע את הים, בני-ישראל באו "בתוך הים ביבשה", והמצרים נפלו במלכודת והמשיכו לרדוף אחרי ישראל בתוך הים.

כל זה היה כדי לדון את המצרים באותו דבר שהם עצמם עשו לישראל, כאשר הטביעו את בניהם במי היאור ("…מדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינוֹ ולקחת נקמתו מהם, כמו שאמר הנביא [ישעיה כה א-ב] 'ד' אלהַי אתה ארומִמך אודה שִמך כי עשית פלא, עצות מרחוק אמונה אֹמן. כי שַׂמתָ מעיר – לַגָל' וגו', וד' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא) 'עתה ידעתי כי גדול ד' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם', ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה הענין בתחילה, שהגיע קיצם להִגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המצוה, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, [לפיכך] לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא…". דרשות הר"ן בדרוש האחד-עשר).

זאת אומרת שכל היציאה ההדרגתית המהוססת, כביכול, נועדה בשביל למשוך את המצרים לתוך המלכודת של קריעת ים-סוף?

נכון. זהו 'תרגיל' אלוהי, מידה כנגד מידה: אתם הטבעתם את התינוקות ביאור – גם אתם תטבעו. הר"ן מוסיף שכל זה גם מסביר למה ציוה ד' את משה לומר לעם "וישאלו איש מאת רעהו ואִשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות יא ב). למה לשאול ולבוא ברמיה? וכי לא מגיעה לנו משכורת?! "נדפוק על השולחן" וניקח את אשר מגיע לנו! אלא, גם זה היה כדי שהמצרים יראו שברחנו עם כל מה ששאלנו מהם מבלי לחזור, וכך יתפתו לרדוף אחרינו.

ו. למה עשר מכות

גם התהליך של עשר המכות מעורר שאלה: למה עשר מכות? למה לא "לגמור עניין" בבת-אחת, במכה אחת חזקה?

כמובן, הקדוש-ברוך-הוא יכול להוציא את ישראל ממצרים בבת-אחת, גם בלי עשר מכות. אלא, מטרת המכות היא שילמדו שיש ריבון לעולם המושל בכל הארץ, כפי שמוזכר בפסוקים רבים: "וידעו מצרים כי אני ד' בנטֹתי את ידי על מצרים" (שמות ז ה), "…כדברך, למען תדע כי אין כד' אלהינו" (שם ח ו), "למען תדע כי לד' הארץ" (שם ט כט).

ועוד מטרה במכות, באפליית בני-ישראל שבארץ-גושן לבל ייפגעו מהמכות, ללמד כי יש הבדל ואפליה בין עם-ישראל והגויים – "והפליתי ביום ההוא את ארץ גֹשן… למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ. ושמתי פדֻת בין עמי ובין עמך…" (שם ח יח-יט. "ובזה יתברר לך כי אני ה' בקרב הארץ, ומשגיח בהשגחה מיוחדת על עמי וצאן מרעיתי" – מלבי"ם שם ח יח).

אם-כן, ודאי יכול ריבונו-של-עולם לעשות הכל במכה אחת, אך כל זה כדי ללמדנו. אלה עשרה לימודים מודרגים כדי להבין את הדבר. ד' מרגיל אותנו לאט לאט, חינוכית, לדעת שאנחנו עם-ישראל. המכות מפרידות אותנו לאט לאט מן המצרים, נפשית ומחשבית, ומלמדות אותנו שאין כריבונו-של-עולם בכל הארץ.

זאת אומרת שהמטרה העיקרית של המכות היא להעביר מסר לבני ישראל, ולא לפרעה?

כן. הכל כדי ללמד ולחנך אותנו. אבל גם ללמד את המצרים, למה לא?

ז. ויחזק ד' את לב פרעה

דווקא מה שדיברנו בעניין לימוד דרך המכות, מביא לשאלה מפורסמת וקשה: מהמכה השישית כתוב שד' הכביד את לב פרעה שלא ישלח את ישראל (שמות ט יב). הרי אנו יודעים שהבחירה החופשית היא יסוד גדול באמונה, ופה ד' בפירוש הכביד את ליבו. מה ההסבר לכך?

זו אכן שאלה טובה. אמנם יש לזכור כי מה שיש לנו בחירה חופשית, אין זה משום שאנו יותר חזקים מריבונו-של-עולם, אלא משום שד' רוצה שתהיה לנו בחירה חופשית. ולפעמים – אומר הרמב"ם ('שמונה פרקים' פרק ח) – אכן העונש שנותן ד' הוא שלילת הבחירה החופשית. יכולים להיות כל מיני עונשים – עונש בעולם-הזה, עונש בעולם-הבא, עניוּת, מחלות, הכל בחכמת ד' כפי הנדרש, וגם זה הוא סוג של עונש (ע' 'שמונה פרקים' שם בהרחבה). גם רש"י אומר (שם ז ג) שבחמש המכות הראשונות לא נאמר "וַיְחַזֵּק ד' את לב פרעה", אלא "וַיֶּחֱזַק לב פרעה" – כי אז עדיין הוא הקשה את ליבו, ורק אחר כך הקדוש-ברוך-הוא הוא שהקשה את ליבו, בתור עונש על רשעותו הקודמת שכן הייתה בבחירתו החופשית.

אכן, וכי אחרי כל הצרות הנוראות שעשה לנו פרעה, יעשה אחר-כך תשובה?! זה מזכיר שהיטלר, יימח שמו, לא נכנע גם כאשר בעלות הברית כבר נכנסו לברלין והרסו בית אחרי בית. העיר כבר הייתה כולה חורבות, עם שני מיליון הרוגים, אך רק משהגיעו כוחות הברית קרוב לבונקר שלו, אז התאבד. גם פרעה, ד' הקשה את ליבו כדי שהמצרים יבואו על עונשם.

איך אנחנו יכולים לדעת מתי באמת ד' מכביד ליבו של אדם? הרי לגבי פרעה זה מפורש לנו בתורה, אבל הרב הביא דוגמא לשלילת הבחירה החופשית מהיטלר. אפשר להביא כל מיני דוגמאות מרשעים בהיסטוריה ולדון עליהן – האם אין בזה סכנה גדולה? הרי כל אדם יכול להשתמש בכך כצידוק לכל רִשעה שיעשה, ולטעון: "ד' הכביד את ליבי ואינני מסוגל לחזור עוד בתשובה".

רק הבחירה החופשית במקרים קיצוניים ויוצאי דופן, כמו של היטלר ושל פרעה, נשללת, אך לא שלנו. אנחנו, יש לנו בחירה חופשית.

אז אי-אפשר להשתמש בזה בתור תירוץ?

נכון. זאת היתה התיאוריה של זמרי בן סלוא. הרי אם הוא רצה לחטוא עם המדיינית, לפחות יעשה זאת בסתר. אך למה חטא "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (במדבר כה ו)? משום שטען: 'זה יצר כל-כך חזק. אין לי שליטה עליו'. לכן חטא לעיני כל, כדי להוכיח את טענתו. אך פנחס אמר שזה לא נכון, והרג אותו.

ואז הוא הפנים את זה טוב.

כן. פנחס חינך את הרבים במעשהו. כך מסביר רבי צדוק הכהן מלובלין (ב'צדקת הצדיק' אות מג: "פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל-כך, עד שאי-אפשר לו שלא יחטא. כדרך שאמרו [ברכות לב א]: 'מה יעשה הבן' וכו', ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי-אפשר לנצחו שייך אונס [ואם ה' יתברך הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון ה' יתברך היה כך] ועיין מה שאמרו [כתובות נא ב]… ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דהיה אנוס. אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר [וכמו ששמעתי בזה מענין זמרי שטעה בזה]).