אין לי שמץ שמחה על הכרסום של אמון הציבור בשב"כ. אני חושב שהאמון שלנו בהתנהלות השב"כ הוא מרכיב חיוני עבור הצלחתו בשמירה על ביטחוננו. אני אישית מאוד רוצה להאמין לשב"כ. אני רוצה מאוד, אבל פשוט לא מצליח.

צו איסור פרסום גורף הוטל על כל פרטי החקירה בפרשת דומא, אך האיסור לא כלל את ההדלפות של השב"כ לחבר'ה בתקשורת. כל העצורים הרבים בפרשה נאסרו להיפגש עם עורכי דינם, שגם לא קיבלו מידע על החשדות נגד מרשיהם.

עורכי הדין טענו לעינויים קשים כנגד העצורים, אך השב"כ טען שעורכי הדין של העצורים מכפישים את הארגון והכריזו שהחקירות מתנהלות על פי חוק.

למפרע התברר שעורכי הדין דיברו אמת והעצורים עונו בחקירות, בטענה שמדובר ב"פצצה מתקתקת". למפרע התברר שחלק מהעצורים כלל לא נחשדו במעורבות בהצתת הבית, וחלקם לא נחשדו בעבירה כל שהיא (רכז הנוער בכוכב השחר). מה גם, שהתקדים המשונה של הגדרת "פצצה מתקתקת" לצורך פענוח רצח מעלה תהיות רבות.

השב"כ ממשיך לטעון שעורכי הדין מכפישים ומשקרים, אך מצד שני דורש בתוקף מבית המשפט שלא להסיר את צו איסור הפרסום על שיטות החקירה, קרי העינויים. צו איסור הפרסום על החקירה הוסר, למעט פרטים על אופן החקירה. אם עורכי הדין משקרים והכל התנהל על פי חוק – מה יש לכם להסתיר? ממה אתם מפחדים?

כעת בתקשורת מספרים על פריטים מוכמנים שידע עמירם בן אוליאל, פרטים שרק הרוצח היה יכול לדעת, כגון מה היה צבע בקבוק הבירה ששימש להצתת הבית (גם אתם ניחשתם ירוק?).

ככל שהולכת ומתבהרת התמונה, האמון במערכת הולך ומדרדר בהתאמה. אמון הציבור בשב"כ חשוב ביותר, אך האמון שלנו מותנה בהצדקת האמון על ידי השב"כ.

השב"כ דורש את אמון הציבור, אך מסרב להצדיק את אמוננו. אנו מתבקשים לעצום את העיניים וללכת אחר השב"כ באמונה עיוורת.

עצמתי את עיניי חזק חזק, ניסיתי מאוד להאמין, אך לצערי לא הצלחתי.