אחת הבעיות המלוות אותנו במאבק שלנו להיאחזות שלנו באדמות ארץ ישראל היא יחסנו לאוכלוסייה הערבית. ואכן ישנם בתוכנו אנשים קצרי רוח המבקשים לעשות קיצורי דרך בפתרון בעיית האיבה הערבית, ומשתמשים ללא ביסוס בשמו ובמשנתו של הראי"ה כאילו עמדתו הנחרצת על זכות ישראל על ארצו ויעודי התחייה היהודית בה, יש בהם להפקיע כל זכות משאינם בני ברית, ולשחרר אותנו מכל מגבלה בבואנו לממש את זכותנו על ארץ ישראל – אך מהי באמת עמדתו להתייחסות שלנו לנכרים החיים אתנו?

בתקופות שונות בחייו התייחס הראי"ה ליחסנו אל הנוכרי, האחת בגלות ליטא בספרו "עין איה", השנייה בארץ ישראל בתקופה העותומנית ואח"כ כך גם בתקופת המנדט הבריטי: כבר בשבתו בגולה הוא מסביר את הפסוק "גר ותושב וחי עמך" (עין איה" ביכורים פ"ג מ"ג) והוא שואל מה בא ללמדנו צמד המילים "גר" "תושב" שהתורה קוראת בהם לבני הניכר הגרים אתנו בארצנו. והוא מסביר שההקפדה היחידה שלנו על הנוכרי היא הסרתו מדרך רעה ומזיקה ולהיותו איש ישר כחובת בני נח –מלבד זאת יש לנוכרי הזה אומה וארץ אבות אשר יש לו עליהם געגועים וחיבה, ובגלל זה הוא "גר" בארצנו, על אף זאת עליך להכירו גם בתור "תושב" לעניין "קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם", ובהיותו תושב אל ייקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו עד שיהיה רק תושב, כי אם "גר ותושב וחי עמך".

כמו כן באותה תקופה הוא כותב (שם ברכות ח ב) על האחריות של כלל  הציבור בחובת הזהירות להתנהגות שלנו עם הנוכרים. הדברים נכתבו על המסופר בגמרא שרב פפא בא לגבות חוב מנכרית, נטלה הנכרית את בנה המת והניחתו במיטתה ואמרה לרב פפא: שב עד שאביא לך מעותיך. אמר לה: איני יושב עד שתגביהי את המטה, הגביהה את המיטה ומצאו שם תינוק מת. מכאן אמרו חכמים: אסור ליישב על מיטת נכרית. ומסביר שם הראי"ה שאילו הייתה מצליחה העלילה לא היה הקצף על רב פפא לבדו אלא נמשכת על הציבור היהודי כולו. על כן קבעו חכמים את המקרה של רב פפא זיכרון לדורות למען ידע כל איש מישראל לשום על לבו כמה גדולה היא החובה על כל אחד ואחד שלא לגרום בהתנהגותו נזק אל הכלל. ומפני שנאת בני ניכר ועלילותיהם עליו להרחיק עצמו גם מן הדומה לכיעור ביחסיו עם הגויים, ועלינו לדון בקל וחומר שלא יעלה על הלב לעשות עוול ממש לאינם בני ברית, כי לבד האיסור שיש בזה, הוא חובל בזה את נפש הכלל שנאשמים באשמת היחיד.

בשבתו ביפו (בתקופת שלטון התורכי – תרע"ב) הוא מגיב לסיפור שנכתב בעתון "העברי" על שומרים בגליל האורבים לערבים הבאים לעקור עצי פרדס וכשמתגלים הערבים קורא יהודה נוטר הפרדס לאחיו השומרים: "בשם עמנו, ובשם ארצנו, על האויב! . . . זכרו את עינוי היהודים מן החורבן עד היום, קרא אחד הגלילים. הכו, הכו אחים אל תחמלו – קרא עוד  פעם יהודה". על התיאור הזה מגיב הראי"ה במכתב לרב מאיר בר אילן עורך העברי: "ריחמאי, חוב קדוש אני מוצא להעיר לב כבודו על הסגנון של הציור שמתואר שם המצב הנפשי של האיבה לערבים, והתעוררות השומרים העברים בדברים המלאים רוח רבולוציוני מה שהוא לא לפי שאיפתנו ואינו נאות למצב כלל. וכאן מסביר הראי"ה את דבריו: "הקריאות 'על האויב' כשהן באות באורגן עברי לעומת הערבים אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל, וכמה חומר נכון הוא ביד שונאינו הרבים הסוקרים כל הגה היוצא ממנו, לחטט על ידו למען מצא עלילות פוליטיות על כלל ישראל. . . וחוץ מהאויבים החיצוניים יש לנו בעוונותינו הרבים מחנה שלם של שונאים פנימיים היודעים לעשות מדברים כאלה מטעמים להשטין ? . . אל תיתן מקום בעיתונך הנעלה לדברים כמו אלה שתועלתם היא אפס ונזקם גדול לאין חקר".

נכון שהדברים נכתבו תחת שלטון התורכים שכל חשד במהפכנות היה בו לא רק גירוש מהארץ אלא סכנת נפשות ממש. ואעפ"כ יש באגרת הזו (אגרות הראי"ה שצ"ח עיין שם האיגרת במלואה) כמה מרכיבים קבועים: א. הסתייגות מצד השקפת היהדות למצב נפשי של איבה לערבים. ב. אסור להתנהג ואפילו להתבטא בצורה בלתי אחראית תוך התעלמות מהשלכות שליליות של אומות העולם. ג. יש לקחת בחשבון את הסכנה מהאויבים הפנימיים המשרתים את אויבי ישראל (שהיו כבר אז) ד. יש להימנע מדברים שתועלתם אפס ונזקם גדול. יחד עם זאת היה הראי"ה ער למצב הביטחוני ולתגובה עליו. ובאגרת לוועד העיר יפו (ר"ח אדר ב תרעג) כותב: "כעת בא אלי אדם בר סמכא והגיד לי בברור שנודע לו שהערבים מתכוננים פה לעשות פרעות ביהודים – אדרוש לקרוא מיד אסיפת הוועד שלא לאחר אפילו שעה אחת, וגם אני בלי נדר אבוא לאסיפה, להתייעץ אם צריכים לעשות איזה דבר, ומה לעשות שם"

מבלי להיכנס לשאלה האם ההסתה והעוינות הערבית גברו מאז פטירתו של הראי"ה והקמתה של מדינת ישראל, ואם הנחותיו עדיין תואמות את מציאות ימינו, אין בכל כתביו דברים הפוכים או אחרים ממה שהבאנו, ואנו יכולים ללמוד עקרונות מדבריו איך להתייחס לזרים החיים בקרבנו. ואחד מהם הוא שכל מעשה או דעה המתנכלת ללא הבחנה לאוכלוסייה הערבית,  לא רק שאין לה כל מקור במשנת הראי"ה אלא שהיא היפך דעתו. ובמיוחד כיום שזכינו להקמתה של מדינת ישראל בוודאי שהטיפול בסכסוך הערבי ישראל אינו בידיהם של יחידים אלא מסור כולו לשיקול דעתה של הממלכה וצבאה שהם נציגי הציבור, ולכן יחידים המתנהגים אחרת על דעת עצמם הם מביאים במעשיהם  נזק אל הכלל. על כן "יש להימנע מדברים שתועלתם אפס ונזקם גדול".