שאלה

כבוד הרב כתב לתלמיד ישיבה ששאל אותו בנושא 'י"ט כסלו', תשובה ארוכה על החסידות והיחס אליה. בתשובה הרב הזכיר את הרב קוק והרב צבי יהודה ביחס לחסידות.

הרב יכול לפרט? האם הם התנגדו ללימוד חסידות?

האם לא חשוב להדגיש כמה יש אחדות ומה כל כך מפריע שילכו לרקוד ולהגיד דברי חסידות ביט כסלו?

תשובה

שלום

בתשובתי כתבתי שיש ערך לקחת גם מן החסידות, אלא שאין לעשות מזה משהו מרכזי במשנתנו. זאת משום שהרב קוק זצ"ל לא דרך בדרך זו. הוא כיוון לתורה כללית כהמשך לגישת הרמח"ל והגר"א שעסקו בכלל ובנשמת האומה (וממילא בדגש על יישוב א"י) ורק מתוך כך הביט אל עולם הפרט.

יחד עם זאת הרב קוק העריך את בעלי החסידות, וראה בה תופעה שיש בה גם מענה מסויים לנצרות, והפחת אופטימיות בלבבות.

בשמונה קבצים הרב מבאר שהחסידות החדשה הדגישה את התאוריה הרוחנית כהתמודדות עם הרע (בכך שלא התמקדה רק בהכנעה החיצונית כספרי המוסר המסורתיים), והסבירה לעומק מה מקום הרע באדם וממילא את שורשו ותיקונו על ידי המתקתו. אך יחד עם זאת החסידות הקפידה גם על ערכו של עולם המעשה והנצחון על היצר וקיום מצוות בפועל. היא לא הפכה את הכל לתאוריה. הרב כותב שיש בזה שוני מהותי מהנצרות אשר ביטלה את העולם המעשי לחלוטין, ובהמשך ויתרה על אפשרות תיקונו והתדרדרה בשל כך לע"ז. לעומתה החסידות רוממה את שמירת המצוות ובאה לתקן את העולם בהארה. לכן החסידות עשתה מעשה חשוב מאד לרפא שבר, לתת כלים לאנשים בגלות למצוא את הדרך למעלה בלי להתרסק.

אולם הטעם שבגללו התנגדתי לפסטיבל יט כסלו, הוא שתנועה זו (-החסידות) היא ענף, ולא גזע היהדות. ואת זאת יש לזכור ולהזכיר- הנטיה החסידית היא רפואה למחלה גלותית, אך אינה מרכז התורה עצמה, וודאי אינה מרכז היהדות ואינה מרכז המענה הרוחני לעם באוירא דא"י בימות הגאולה.

הנה כך כתב מרן הרב בקבציו: "החסידות החדשה, כמו ההשכלה, הלאומיות, הציוניות, וכל הרעיונות המתילדים מזמן לזמן, הנם מקרים העוברים על היהדות, שיש להם תפקיד של ענפים, צבעים וזהרוריות המתטפלים לעצמיותה, וכל ערכם איננו נחשב כי אם לפי ערכה של הקליטה שהם נקלטים בעצמות היהדות ורוחה הפנימי".

אלו תנועות, ענפים, הנצרכים כדי להשיב את היהדות למסלולה הראוי כאשר היא חולה בגלותה. אולם עלינו לזכור שזו אינה היהדות עצמה אלא תרופה יוצאת דופן למי שזקוק לזה.

לעומת זאת, ישנה יהדות בריאה שאינה זקוקה ביסודה לתנועות אלו כרפואה: "אמנם ההתגלות של עצמות היהדות היא באותו הציבור הגדול של שלמי אמוני ישראל, העומדים על הבסיס התמים של אחיזת החיים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה בכל תכונת חייהם, שבאמת בהיות הצורה היהדותית שלמה כראוי, כבר היא כוללת בתוכה את הכל".

החסידות באה על מנת לרפא את המחלה של ייאוש ושכחת אלהים. אולם מגיע שלב בו היא מבקשת לרשת את מקומה של היהדות המרכזית, ולהשתלט על הזרם המרכזי היהדותי. בזה יש קלקול גדול ומכך יש להשמר: "מתוך החסרון נתעוררה התביעה למילוי, והמילוי כאשר הוא בא מתוך מחלה, שב אחר כך להיות כמו תוכן עומד לבדו, הממלא מקום של חטיבה עקרית, ורוצה לעשות את היסוד העקרי, היהדות הכללית הקבועה, כמו טפל אליו, וזה הוא דבר המכחיש פמליא של מעלה". כשהתוועדות באה על חשבון סדר צהריים בישיבות או כתורה מרכזית בישיבות, יש כאן שפחה כי תירש גבירתה.

נסיונה של החסידות (כמו גם של תנועות אחרות) לרשת את הזרם המרכזי ביהדות של שלמי אמוני ישראל, סופו להכשל: "על כן לא יעמד התוכן עמדה תמידית, כי אם ילך וינוע, ילבש צורה ויפשוט צורה, עד שיתחלחל התוכן הלשדי הראוי וההגון שלו לתוך עצמיותה של כנסת ישראל העיקרית, ואז תשוב לבריאותה. והתביעה החולנית של העמדת חטיבות מיוחדות תבטל מאליה, וישוב אז אור השלום להופיע ברוח האומה ולהתפשט על מפעליה".

בירור זה, המכריז בגלוי שהחסידות היא נטיה צדדית שנוצרה כדי לרפא מחלה, ואינה מרכז היהדות, זוהי קנאת ד' חיובית: "אורו המבהיק של אליהו המקנא קנאת ד' מכל עירוב זר, מכל פסיחה על שני סעיפים, יואר באורח השלום והאהבה המשכללת, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

אורו של אליהו, הוא גם אורו של הגר"א שגרם לבירור זה- אין החסידות עיקרה של תורה אלא סניף בה. ולכן כתבתי את תשובתי כך.

החסידות היא הטיה, הדגשה, העצמה של ערך ספציפי- הפרט ויחסו לבורא. אך דברים אלו מיותרים למי שקשור בו יתברך בלימוד תורה בא"י, תורת א"י, בהבנה שלימה של מהלך הדורות ומהי תורה, מהם ישראל ומה ערכם במדינתם, מהו רוח אפינו משיח ד' ומהי נשמת האומה המתגלה בכל אחד מאיתנו במעשינו ובמחשבותינו בימים אלה. להתמקד כיום בחסידות הוא כאדם המדליק נר בעוד השמש זורחת. ח"ו להזניח את הפרטיות, אלא שיש לגשת אליה בבריאות של כלל ישראל ומתוך תחייה של א"י.

הרצי"ה: עם הגאון לא מתווכחים

עמדת הרצי"ה ביחס לחסידות היתה של הכרה מחד, אך של ביקורת עקבית על שחרגה מהזרם המרכזי ועל תוצאות הדבר מאידך (פרשת בחוקותי התשל"ח, סיכם הרב אביהו שוורץ): "הגאון. מי יוכל לדבר על הגאון? אחרי הגמ' היתה תקופת הגאונים, והנה, לפני מאתיים שנה, מופיע אדם כזה שבפי כל ישראל הוא נקרא 'הגאון'….

הרש"ז מלאדי כותב במכתב: רצינו לבוא לוילנא, להפגש עם הגאון החסיד, להתנצל בפניו, על מה שחושדים אותנו. אבל הגאון החליט בשום אופן לא להפגש עימם, ועוזב את העיר לשלושה ימים.

עם הגאון לא מתווכחים. אין ספק, שהגאון ידע מה שעשה, אם נקרא לזה רוח הקודש או איזה שם שנקרא.

בוני מהלך הכפירה בישראל היו שלושה, ושלושתם היו המשך של החסידות.

"אחד העם"- מחב"ד, הוא עשה כביכול את הלוגיקה של הכפירה. לא נעים להזכיר, עפרא לפומיה, הרס את האמונה במשה רבינו (הרב עוצר עצמו מלבכות). "שנה ופירש"- קשה מכולם. כבוד לחב"ד.

השני, ברדיצ'בסקי, מגזע של חסידים, צמח במקומות ריקים מתורה.

השלישי ברנר…עניינו היה כפירה, אבל לא סתם אלא מתוך האמת שלו, עפרא לפומיה, כפר וביזה כל קדוש בישראל עד שאפילו "אחד העם" לא יכל לסבול יותר, תארו לכם!… ברנר היה בעל רגש תוסס, פעם הוא בא אלינו ליפו. הרב דיבר והוא יצא החוצה להסתובב. ניגשתי אליו, והוא אמר- "הייתי בפנים, והרב כל הזמן מדבר על אור, אור, אור, אור, אור תורה, אור קדושה, אור ישראל, ואני לא רואה איפה האור הזה. לא תופס אותו".

חוש הריח של הגאון. והריחו ביראת השם. הוא ברח מוילנא מפני החסידים".

בהזדמנות אחרת, בשיחה לפרשת פקודי, אמר הרצי"ה שלידת הגר"א זהו המאורע שהזוהר התכוון אליו כשכתב שבשנת תר' יתגלו שערי חכמה- "הגאון. מלאך, לית דין בר נש. התגלות".

עד כאן דברי הרצי"ה, אשר העריץ את הגר"א והתנגדותו לעניין זה.

הרצי"ה היה קורא לגר"א 'הרב'ה שלנו' (למשל בשיחה בפרשת שופטים התשלו), והדגיש שמרכז הרב היא המשך של וולוז'ין- דהיינו שהרב קוק ממשיך את המגמה הרוחנית של הגר"א, בתורתו, בסודות תורתו, וביחסו לתהליך הגאולה.

כאמור, הרב מתיחס בכתביו לחסידות באהדה וחיבה, אבל לא ראה עצמו חלק ממנה, והדגיש בפני הרב הנזיר שהוא בונה את מדריגת הכלל, שזוהי למען האמת ראיה ארץ ישראלית לכתחילאית, נבואית, ולא רפואה פרטית חסידית.

גם בפועל- הרב כל כולו היה א"י. כל רגע שלא היה כאן, חש כאב עצום. הרבי, בכוונה לא עלה לא"י, וגם לא ראה בימינו זמן של אתחלתא דגאולה. לא בכדי בשום בי"כ חבד"י אין תפילה לשלום המדינה. יש תפילה לחיילים למען הבטחון, אך אין הכרה במדינה כגאולה. זו אינה דרכנו, ויש להבדל הזה שורשים יסודיים ולא רק מקריים. הציונות הדתית מאמינה בחזרת השכינה לציון במדינת ישראל, וכל המבט על המציאות ועל התורה הוא בפריזמה של חזרת ד' לציון כפי דברי הנביאים.

אם רוצים לקרב ישראל לאביהם שבשמים, יש ללמוד מי אנחנו כעם. מה אנו עושים בא"י. לאן מועדות פנינו כאומה. ומכח זה, מה התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו. המבט חייב להיות מהכלל אל הפרט, מההתגלות של חזרת ד' לעמו, עד אלי אישית. לא להיפך. הרי זוהי האמת- אנו לא פרטים אלא נשמה אחת בגופים מחולקים. לכן כך יש ללמוד. אמנם בגלות לא היה עם חי, לא היתה ארץ, לא היתה מדינה ושיבת ציון, וממילא היחס לבורא היה חייב להיות כתרופה, מהפרט אל הכלל, ממני הקטוע אל האין סוף. אך בימינו האין סוף שב אל עמו ורוצה שנשוב אליו ככלל, בצורה בריאה ולא בצורה של גלות.

וכפי שכתב הרב באגרתו לרב חרל"פ, שכל עולם התשובה, גם זה האישי, חייב לנבוע בימינו ממעיין הכלל ושיבת ציון. ואם יש עבודת השם פרטית שאינה כך, היא לא מכוונת לאמת: "אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שם דבר לאמיתתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה".

על כן עיקר עבודת השם אסור שיהיה דרך תנועות הכופרות באור הישועה הזרוחה, דהיינו בציונות כיד ד'. וכפי שאמר הרב בסוף ימיו "איך אפשר להתנגד לציונות? והרי אנו רואים שהקב"ה ציוני!" (ג באלול).

נוסף לכך, לא אכחד שהשגעון החדש – להאמין שהגאון הרבי מלובביץ' זצ"ל עודנו חי וקיים, זהו דבר שאי אפשר לקבלו, וזוהי תוספת מניעה מצידנו מלהתקרב לחלקים המשיחיים שבתוך תנועת חב"ד. לחב"ד יש זכויות רבות של החזרה בתשובה וכו', אך לצערנו ישנם בתי כנסיות שבאמצע התפילה צועקים יחי אדוננו וכו', ויש כמה מהם המפרשים שתפילת עמידה מכוונת אליו כמשיח שהוא חלק אלה ממעל ממש וכו'. אם כבר מישהו הולך להתוועדות משום מה, יבדוק היטב שלא מתקרב לכת הזו, אחרת ביקש להיטהר ונימצא מיטמא. בא"י אין לנו צורך למתווכים ופלפולים תיאולוגיים שלא מתו, הלא ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך בכלל ישראל.

על כן יש לשמוח שעולם הישיבות, ובכללן העולם הציוני דתי, אינו נבלע בחסידות ומאמץ חגי גאולה וכדומה, אלא אוחז בזרם המרכזי ומקיף את מרכזי הרוח לאורך שנים בעמל, בדביקות בד' בהופעתו בגאולת עמו, כהדרכת הרב קוק ושאר הגדולים.