הנשיא יצחק הרצוג, חזר לחיים הציבוריים לפני כמעט חמש שנים בדיוק, כאשר זכה בבחירות לנשיאות המדינה. הרצוג הסתמן ושיווק את עצמו דאז כמועמד פרגמטי, מנוסה, בעל כובד משקל דיפלומטי וציבורי, מהסוג שיכול להושיט יד מעבר לקווי המחנות, להיות א-פוליטי של ממש, 'הנשיא של כולם', אנשיו ומקורביו מכרו אז בתקשורת.
על גבי הבטחות אלו, הביס הרצוג את מרים פרץ, אישה עממית בעלת מעמד של כבוד והקרבה בכל סנטימטר של החברה הישראלית, שקמה מתוך דם בניה כדמות לבבית, מחברת ומאחדת, אישה שהייתה יכולה להיות האמא של המדינה, בעת שנדרשה כזו יותר מכל.
הרצוג רכב על גל הבטחות הממלכתיות ואי-המחנאות כל הדרך לניצחון, וזכה אל תמיכת 87 חברי כנסת מול 26 קולות בלבד למרים פרץ, אך מרגע שהתיישב הרצוג על כס הנשיאות ברוב הדר ופאר, נגוזו כל הבטחותיו לאובייקטיביות, והתגלה במהרה שבמקום האם החמלה של מרים פרץ, בחרנו באם משפט שלמה, שדורשת לחתוך את התינוק לשניים למען ניצחונה.
לא ברור מתי החליט אקטיבית הרצוג לזנוח את הבטחות העבר, לא ברור אפילו אם קיבל החלטה כזו ביודעין, או שמצא אותו מחליק באותו 'מדרון חלקלק' ממנו מזהירים כה רבות חבריו למחנה. אך ברור שהרצוג כבר איננו הנשיא של כולם, הוא אפילו לא מנסה להיות.
כבר בימי שיא סערות הרפורמה המשפטית, שנראים היום כבר לפני חיים שלמים, השליך בצד הדרך את משקולת העממיות חוצת המחנות. בדיוק כאשר העם והמדינה היו זקוקים יותר מכל לקול שפוי שיצעד בשביל האמצע, ויגשר על הפערים, בלי אגו, בלי רהב, בלי דאגה למה יגידו חבריו למחנה ביום שאחרי, אך במקום להיות כל הדברים האלה, בחר הרצוג בלא פחות מלהטוטי פירומניה.
רבים זוכרים את אותה תקופה של שבועות מרוכזים, חבריו למחנה של הרצוג הבעירו את המדינה מכל הבא ליד: סחיטת הכלכלה, דרדור הביטחון, שידוד מערכות החוק. וכמובן, אין לשכוח את השיח, הקריאות לדם ברחובות וקריאות מאופרות למלחמת אזרחים נזרקו לאוויר כל שעה, על ידי בכירי המערכת, לא אנשי שוליים.
בשכנועם של מתנגדי רפורמה מתונים כמו יובל אלבשן ומומחים חוקתיים אחרים, צעד הרצוג אל תוך הקלחת שעמדה על סף פיצוץ, הוא ריכז את כל הצדדים בבית הנשיא לשיחות קדחתניות, על בסיס מה שהיו לפחות אז עקרונות דמוקרטיים ברורים אותם הצהיר בגלוי: הכנסת היא הרשות הבכירה והכרעתה היא הכרעת העם, בית המשפט כבלם עצמאי, אך במסגרת נוקשה ומוגדרת, שלא תאפשר את התנהלות בג"ץ כערכאת ערעור על כל החלטה שנויה במחלוקת פוליטית.
על פי טענותיהם של מי שהיו מאחורי הקלעים, לאחר שבועות של משאים ומתנים, הכל היה מוכן, הפשרה הושגה, בהסכמת קואליציה ואופוזיציה, ומומחים משני הצדדים חתמו עליה, נותר רק לנשיא הרצוג, הדמות 'הממלכתית' שהעם יסמוך עליה, להכריז.
אך אותם אנשים מדברים על רגע של משבר ותדהמה, באותו ערב יצא הרצוג בנאום לאומה, ולסתות המומחים בחדרים הסגורים נשמטו. הרצוג חזר בו מכל מה שאמר, והציג הסכם תמוהה ולא פחות ממסוכן: הכנסת? זניחה וחלשה, הממשלה? מאוגפת ומגדורת, בג"ץ? שליט ללא עוררין.
במקום לשפוך מים צוננים על הגחלים הלוחשות, שפך הרצוג גלון בנזין. לא ברור מה קרה באותו יום, האם היה נתון הרצוג למכבש לחצים חברתי, משבר זהותי או שמהרגע הראשון, הכל היה תרמית. מאותו ערב זה היה ברור לכל המתבונן, הרצוג בחר באנשיו על פני אזרחיו.
הנשיא הרצוג הוכיח זו מאז פעמים רבות, הוא שתק בפועל מול פעולות חמורות ואנטי-דמוקרטיות של המחאה, ומערכת המשפט, גם אם אמר משהו, לא הפעיל את כבוד משקלו, לא נזף במבצעים, ושמר את חמתו למתנגדים. הוא נדם מול הבערת רחובות האומה, מול אלימות בוטה ועבריינות מופגנת של המפגינים ברחובות, הוא שתק מול עיקורו מתוכן של קולם של מיליונים, שתק מול פירוק הצבא, ושתק מול הפיכת ישראל לדמוקרטיה בשם בלבד תחת שלטון לא נבחר.
והינה שוב, מצא הנשיא הרצוג את הלשון שבלע, כאשר הדבר לא קשור לחבריו למעגל החברתי. אציין שאישית מעשיו של בן גביר אל פעילי המשט היו ילדותיים, דביליים והרסניים והשיגו מעט מאוד, אם בכלל, וכמובן גררו יותר נזק מתועלת. אך עדיין, לא ברור מהיכן מגיעה תעוזתו של הנשיא הרצוג, מהיכן מגיעה חוצפתו פתאום להתעורר ולדבר על 'אספסוף אנרכיסטי' או 'בהמות', כאשר בזמן ש'בהמות' מהצד שלו הבעירו את המדינה, שתק באלגנטיות ותמך בקריצה?
ואם בנזק בינלאומי עסקינן, היכן הנשיא הרצוג, כאשר חבריו לשעבר למפלגה או מנהיגיו לשעבר לתנועה, מסבים לישראל נזק חמור שבעתיים? איפה הוא כאשר ראש הממשלה לשעבר, המורשע , אהוד אולמרט מתראיין בכל ערוץ אפשרי בעולם כשכל מטרתו לצווח שישראל מבצעת רצח עם, או פשעי מלחמה או פשעים מיניים, איפה התרעומת כשאהוד ברק אומר דברים דומים בערוצים בינלאומיים, או גרוע מכך כאשר נחשפת תוכניתו לדלל את אוכלוסיות המזרחים בישראל עם 'עולים אירופאים איכותיים'?
אפשר עוד להכביר רבות במילים, ובשורה של נושאים, כמו סירובו של הנשיא לצעוד ברווח בין הפרקליטות וההגנה במשפט נתניהו ולגשר בין הצדדים בכוח הזרוע ותחת איום חנינה במידת הצורך, או להפך, סירובו להודיע בריש גלי כי אין בכוונתו לעשות זאת, אלו משחקים פוליטיים מהסוג שאמורים להיות מתחת לכבודו של נשיא, ולבסוף השתיקה הצורבת של הרצוג בכל הקשור לפשעי מחנותיו שלו מלמדת כל מה שצריך לדעת.
בסופו של יום כל אזרחי ישראל שאינם במחנה הפוליטי הנשיאותי יכולים לישון בידיעת עובדה אחת: הרצוג הנשיא שלנו, אך לא רואה אותנו.
תגובות