כולם חזרו: העצרת האחרונה של קהילת קיבוץ ניר עוז בכרמי גת

שנה וחצי מהעצרת הראשונה בכרמי גת, התקיימה היום העצרת האחרונה של קהילת ניר עוז.

ביום ההודעה על הירצחו של חבר הקיבוץ אלעד קציר בשבי (ב-6.4.2024), קהילת ניר עוז אמרה: לא עוד! והחלה לקיים עצרות קרוב לבית מגוריהם הזמני בכרמי גת.

מאז, בכל שבת, איפשרה הקהילה לבני משפחות החטופים וחברי הקהילה להשתתף בעצרת אינטימית יותר, קרובה יותר לביתם הארעי (במקום בעצרת הגדולה בתל אביב) הערב, אחרי השבתו של החטוף האחרון, רס"ר רן גואילי, התקיימה בכרמי גת העצרת האחרונה.

קיבוץ ניר עוז ספג את המכה הקשה ביותר ב-7 באוקטובר כאשר אחד מתוך ארבעה מחברי הקיבוץ נרצח או נחטף. רק 8 בתים בקיבוץ נותרו ללא פגע.

הערב בעצרת האחרונה התייצבו רבים מבני המשפחות והשבים, ביניהם שגיא דקל חן ובנותיו, אופיליה רויטמן, מרגלית מוזס – שורדת השבי, נירה שרעבי, מכבית מאייר דודתם של גלי וזיוי ברמן, משפחתה של מיה גורן. גם האלוף במיל' ניצן אלון, ראש מפקדת השו"ן לשעבר, השתתף בעצרת.

האחים דוד ואריאל קוניו, נאמו מלווים בבנות זוגם שרון וארבל (בהתאמה) אשר נחטפו גם הן ושוחחרו מהשבי, הם חלקו נאום משותף:

אריאל

ערב טוב לכולם,

לעמוד כאן הערב, בכרמי גת, בעצרת של קהילת ניר עוז זה רגע שלא דמיינתי שאזכה לו. לפני שלושה וחצי חודשים הייתי במקום אחר לגמרי. בחושך, בבדידות מוחלטת, נתון לחסדי המחבלים. בלי אף אחד שירים אותי ברגעי משבר, יצחק או יבכה איתי, פשוט לבד.

היום אני עומד כאן יחד עם אחי דוד, שחזר איתי מהשבי, מוקפים בכל כך הרבה אנשים מדהימים. שנינו עומדים כאן כהוכחה חיה לכך שגם מול החושך הנורא ביותר הרוח האנושית יכולה לנצח.

דוד:

אני עומד כאן היום אחרי ימים ארוכים של ייאוש. בהם היו רגעים של חוסר תקווה, של פחד מהמוות, ושל מחשבה שאולי לא אזכה לחזור הביתה. היו לילות רבים שבהם לא ידעתי אם אזכה שוב לראות אור יום, אם אחבק שוב את הילדות שלי, אם אזכה לראות אותן צוחקות, אם אי פעם אשוב הביתה. והנה אני כאן. חזרתי לאהבת חיי, שרון.

חזרתי לצחוק, ליהנות, ולהיות אבא הכי מקרוב שאפשר לילדות שלי. וכל זה בזכות חיילי צה״ל, כוחות הביטחון, והעם המדהים שלנו. אני רוצה להודות מעומק הלב לכל מי שצעק את הצעקה שלנו במשך 738 הימים האלה. לכל מי שלא נתן לנו להישכח, בארץ ובעולם.

גם במעמקי החושך ידענו שאתם שם. הידיעה הזו נתנה לנו כוח להחזיק עוד יום, ועוד לילה. אני רוצה לומר תודה ענקית מעומק הלב לחיילי צה״ל, לכוחות הביטחון, ולכל מי שחירף את נפשו, ולעיתים הקריב את היקר לו מכול, כדי שנוכל לעמוד כאן הערב. לעולם לא יהיו לנו מספיק מילים להעביר את עומק תחושת החובה שלנו אליכם ולמשפחות שלכם.

אני רוצה לומר תודה גם לעם ישראל המופלא ולכל מי שנלחם להשבתנו בעולם כולו. לא ויתרתם עלינו. לא שכחתם אותנו לרגע.

אריאל

הדאגה שלכם הגיעה עד למקומות הרחוקים והחשוכים ביותר בעזה ונתנה לנו כוחות להמשיך, לנשום, ולשרוד. לאט לאט אנחנו לומדים על מה שנעשה כאן בשנתיים האחרונות וזה לא נתפס. רוב העם התאחד בעד החזרת החטופים וזה מרגש אותנו מאוד.

הימים האחרונים סגרו עבור כולנו מעגל כואב ומטלטל עם חזרתו של רן גואילי גיבור ישראל, החטוף האחרון שנותר בעזה. הלב נשבר על האובדן, אבל מתוך השבר עולה גם הקלה גדולה על כך שאין יותר חטופים בעזה. זו הקלה, אבל גם אחריות.אחריות לזכור תמיד ולא לשכוח. אחריות לכבד את מורשת החללים והנופלים. אחריות לקום ולבנות מחדש.

ותודה גם לקהילת ניר עוז. לקהילה שלא ויתרה, שלא הפסיקה לחבק גם מרחוק, שעמדה כאן כל שבת, בגשם או בשרב, ולא הפסיקה להאמין. אתם הבית שלנו גם כשאין יותר בית פיזי. כי האמת היא שהבית האהוב שלנו בניר עוז איננו. הבית הקטן בו האהבה של ארבל ושלי פרחה. ארבל ואני עומדים בפני דרך שיקום ארוכה וכואבת. דרך של למידה מחדש איך חיים בלי פחד, איך ישנים בשקט, איך בונים עתיד אחרי שהעולם התרסק והאדמה נשמטה תחתינו. אבל לא רק אנחנו.

נדמה לי שכולנו, כעם, עומדים עכשיו בתחילתו של תהליך שיקום. וכמו שאנחנו נצטרך לבנות מחדש את הבית שלנו, גם מדינת ישראל צריכה להיבנות מחדש. לא רק פיזית, אלא גם עם ערבות הדדית, חמלה, והאומץ לבחור יחד בדרך של תיקון. התיקון הזה לא יקרה ביום אחד.

הוא יקרה בצעדים קטנים: בהקשבה, באחריות, בדאגה זה לזה. הוא יקרה כשנבחר לראות בני אדם גם כשכואב, גם כשלא מסכימים. אני מבטיח לעשות את החלק שלי,
להמשיך לבחור בחיים, לבחור בתקווה, ולהסתכל אל העתיד.

הלוואי שנדע להיות ראויים לאלה שלא חזרו, ושנדע להפוך את הכאב הזה לכוח שמקרב ולא מרחיק. לדבק שיאחה את הלבבות השבורים. תודה לכם על ההקשבה, תודה על החיבוק, ותודה שאתם כאן איתנו.