פרשת בשלח: כשביקרתי באצטדיוני הכדורגל המפוארים באנגליה ובאיטליה. החוויה האמיתית שלי התחילה עוד הרבה לפני שריקת הפתיחה. זהו רגע עוצמתי שבו רבבות אנשים נעמדים ופוצחים בשירה אחידה, גל של קול שמרעיד את היציעים. גם אצלנו בארץ, בין אם אלו אוהדי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה או מכבי תל אביב, יש רגעים שבהם השירה של הקהל פשוט מרעידה את העיר כולה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בין קודש לספורט | מגיש: שמחה רז

השבוע, בפרשת "בשלח", אנו פוגשים את המקור הקדום והעוצמתי ביותר לשירה קבוצתית: שירת הים. התורה מקדישה מקום נרחב לשירה הזו, ולא בכדי היא נקראת בפינו "פרשת שירה".

במבט ראשון, יש דמיון רב בין השירה של בני ישראל על שפת הים לבין אותם שירי אוהדים שאנחנו מכירים מהמגרשים. בשני המקרים מדובר בהתפרצות של רגש גולמי, בשמחה על ניצחון גדול ובפורקן של מתח לאחר התמודדות קשה מול "יריב" מר. התורה לא מסתירה את השמחה על מפלת האויב – "סוס ורכבו רמה בים" – בדיוק כפי שאוהד מרגיש סיפוק כשהקבוצה שמולו מפסידה.

המסר שמעבר למגרש אך כאן טמון ההבדל המהותי שהופך את שירת הים לנצחית. בשירי אוהדים, המרכז הוא בדרך כלל "אנחנו" – הכוח שלנו, היכולת שלנו, הניצחון שלנו. לעומת זאת, בשירת הים נשזר מסר אחר לגמרי: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה".

פרשת בשלח: "לא כוחי ועוצם ידי"

בני ישראל מלמדים אותנו שיעור עמוק בענווה. הם אומרים לנו: נכון, ניצחנו. נכון, עברנו את הים והאויב מאחורינו. אבל הניצחון הזה הוא לא "כוחי ועוצם ידי". השירה האמיתית לא נועדה להאדיר את השחקנים או את האוהדים, אלא להכיר תודה למקור הכוח. זה לא "אנחנו ניצחנו", אלא "השם נלחם לכם".

אוהדי מילאן בסן סירו במהלך דרבי (צילום:שאטרסטוק)

הפרשה שלנו מזכירה לנו שגם בהצלחות הגדולות לא לשכוח מאיפה הם הגיעו. לפעמים אנחנו למעלה ולפעמים למטה, לפעמים אנחנו חווים ניסים גלויים ולפעמים התמודדויות יומיומיות. החוכמה היא לדעת לשיר לא רק כשנוח, אלא לדעת להפנות את השירה למקום הנכון ולדעת שהכול מאת הקב"ה. השירה היא הכלי שדרכו אנו מחברים את ההצלחה הגשמית שלנו אל השורש הרוחני שלה.

כשנשב השבת סביב השולחן ונשיר את זמירות השבת, כדאי שנזכור את אותו רטט שעובר ביציע, ונתעל אותו להודיה אמיתית על כל הניסים הקטנים והגדולים שקורים לנו בכל יום.