א. "המושג 'גדולי-ישראל' זה המצאה חרדית!", טען בפניי לאחרונה יהודי מתוק, "בציונות-הדתית זה לא עובד ככה".

דבריו טלטלו אותי. לדעתי הם פרי של שיח של ניתוק מגדולי ישראל וממסורת הדורות, שרץ במגזר בשנים האחרונות. הוא בא לידי ביטוי בסוגיות רבות, כמו אִפְשׁוּר לנשים לברך שבע ברכות בחופה, גיוס בנות לצבא, ועוד. "גדולי רבותינו התנגדו לגיוס בנות? אז מה! ראיתי בסוגיא ש'במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו כלה מחופתה'!"; לפני מספר שנים נתקלתי במאמר מדהים של רב שטען ש"הרב קוק לא 'יישר קו' עם גדולי הדור, אלא פרץ דרך באומץ מתוך הקשבה לקול ה' הקורא לנו" (ובכך הסביר הכותב מדוע גם הוא "פורץ דרך באומץ" בסוגיא אחרת).

ביטוי חריף לדברים הוא גל הקריאות לשבירת הצומות (תרתי משמע). מה שהכי זעזע אותי בגל הזה, היה הנימוק של אחד הרבנים, מדוע אינו מוחה במי שלמד את סוגיית הצומות לעומק והסיק שאסור לצום: "כל מי שלמד וברור לו מה עולה מהסוגיא – שיעשה כפי מה שהוא מבין… מי שיש לו ספק שואל רב. מי שיודע משהו בבירור – עושה".

לא נדבר פה על נושא היחס לחורבן המקדש בעידן הגאולה, אלא על נושא שהוא חמור יותר מחורבן המקדש, והוא: חורבן התורה.

ב. ידועים דברי ספר החינוך (ואולי לא ידועים מספיק) שמצות "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" לא נוהגת רק בזמן הסנהדרין, אלא בכל דור ודור: "ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו…" (מצוה תצה). וכן במצוה שאחריה, מצות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" כותב ספר החינוך: "ולענין החיוב: עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו – נוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות".

ספר החינוך קובע בצורה ברורה שיש מצוה חיובית, שנוהגת בכל דור ודור: לשמוע לגדולי הדור. הוא מוכיח זאת מהגמרא במסכת ר"ה: "יפתח בדורו – כשמואל בדורו". החינוך מוסיף ומבהיר את חומרת הענין: "ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו – מבטל עשה זה. ועונשו גדול מאד". הטעם: "שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו. ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת". שמיעה לגדולי הדור זה העמוד החזק שעליו התורה נשענת, וממילא בעיטה בעמוד זה היא חורבן התורה!

התורה היא ממש לא רק ידע. הקב"ה מסר למשה רבינו בסיני תורת חיים, משה מסרה ליהושע, וכן הלאה – עד חכמי הדורות של ימינו. למעשה, מסירת התורה שבעל-פה מעולם לא נגמרה. כל הקשר שלנו לתורה נמשך דרך החכמים שבכל דור ודור. לכן אומרת הגמרא בברכות דבר חריף: "אפילו קרא ושנה, ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ!". אדם שלמד הרבה מאוד תורה, אך לא שימש תלמידי חכמים, הוא עדיין בגדר עם הארץ. הוא יכול אולי להתחרות עם פרויקט השו"ת או עם AI, יש לו הרבה ידע תורני במח, אבל קשר לסיני אין לו. חסרה לו הבנה בסיסית בקשר של התורה לחיים. חסרות לו הפנמה והמחשה איך כל הידע הזה מתכתב עם החיים שלו. "תורה שאין לה בית אב – אינה תורה". בלי שימוש ת"ח באופן רציני – אתה קצת לומד על ניוטרל.

כדברי ספר החינוך כותבים גם רב אחאי, הר"ן ועוד. הרב קוק ביאר שיש ראשונים שסוברים שחובת השמיעה לגדולי הדור היא סברא כל-כך פשוטה ויסודית, עד שאפילו לא צריך פסוק בשביל לחדש אותה: "דמלתא דפשיטא היא מסברא דצריך לשמוע לדברי גדולי האומה. וכבר כתבו הפוסקים דסברא הוי דאורייתא ממש".

ג. אבל זה לא רק לשמש ת"ח בתחילת לימודו. הפוסקים לדורותיהם מלמדים אותנו שגם לאחר שאדם למד תורה ושימש ת"ח, ואפילו כבר נעשה רב בעצמו, עדין עליו לנהוג בענווה ובהתבטלות כלפי מסורת הפסיקה וגדולי הדורות. כל ספרי ההלכה והשו"תים מלאים באינספור דוגמאות של פוסקים שביטלו דעתם בפני גדולים מהם. משפטים כמו "לולא דמסתפינא", "כבר הורה זקן" וכדו' הם ביטויים השגורים בדברי הפוסקים מדורי דורות. כי כאמור, פסיקת ההלכה אינה רק הכרעת השכל, אלא המשך מסירת התורה מהשמים לארץ. כשרב מכופף את סברותיו לפני גדולי הפוסקים, נעשית הוראתו המשך של קבלת התורה מסיני. רק מי שיש לו רב, ושלרבו יש רב, וכן הלאה עד משה רבינו – אז גם הוא משמש כחלק מהמשך התושבע"פ. לכן הרמב"ם קורא לחכמי הדורות: "מעתיקי השמועה".

אכן, התבטלות זה לא דבר קל. הרב סולוביצ'יק זצ"ל הסביר מדוע אחד מתלמידי הגרי"ז הצליח בצורה מפליאה: "זה לא היה מפני שכישרונותיו היו יותר גדולים משל אחרים, אלא משום שידע להתבטל. והתבטלות זו, לא מן הדברים הקלים היא, אלא היא מהעבודות הקשות שבמקדש, כי מטבעו של התלמיד הגדול מחברו שגם עצמאותו גדולה היא ויותר קשה לו להתבטל" (נפש הרב עמ' נח).

ד. נציין שתי דוגמאות מאלפות, הממחישות מאוד את הדברים (מעניין שגם הן עוסקות בענייני צומות):

  1. בשנת תרס"ח אירעו צרות רבות לעם ישראל, ונשלחה בקשה לרב קוק שיקבע תענית-ציבור בארץ ישראל. הרב קוק השיב שהוא משבח מאוד את יוזמה זו, אבל עם זאת: "מובן הדבר שלעשות פעולה מארץ הקודש – צריכין אנו דווקא לעשות ע"פ עצת זקני גאונינו שיחיו, והישיש שבהם הגר"ש סלנט שיחיה בראשם…" (אגרת קכא).

זה מדהים. הרב קוק לא נדרש פה לבטל איזה צום לדורות. בסה"כ ביקשו ממנו שיקבע תענית-ציבור חד פעמית. ועם זאת, הרב מסרב לקבוע אותה, אע"פ שהוא מאוד רואה בחשיבותה, ללא עצת זקני הדור.

  1. בשנת תרע"ז, חתנו של רבי שמואל בורנשטיין זצ"ל, בעל ה"שם משמואל", חלה במחלת ריאות קשה. חכמי הדור ציוו עליו להישמע לרופאים שאסרו עליו לצום ביום הכיפורים, מדין "פיקוח נפש". מחשש שמא חתנו לא יציית לפסק זה ויצום בכל זאת, כתב לו ה"שם משמואל" (מועדים עמ' אחרון):

"הנני להזהירך מאוד לבל תצדק הרבה בדבר הצום… ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות – להיות האדם בטל לדעת התורה וחכמיה… וזה שאדם מבטל דעתו לדברי חכמים, הוא שווה יותר מהכל. ועל כן אין לך להצטער אם לא תצום ביוהכ"פ, כי במה שתשמע לדעת חכמי התורה שציוו שלא לצום אם הרופא ציוה שלא לצום – הוא שווה יותר מעיקר הצום!"

ה"שם משמואל" אומר: אין שום רווח רוחני שגובר על הרווח העצום של השמיעה לגדולי הדור. זה "שווה יותר מהכל!".

ד. ניקח לדוגמא את שאלת הצומות בימינו. כל גדולי הדורות מאז קום המדינה, וגם אחרי מלחמת ששת הימים, סברו שצריך להמשיך לצום את הצומות על החורבן. זה כולל גם את כל הגדולים שראו בעין לא פחות יפה מאיתנו את תהליך השיבה לציון, ביניהם למשל הרב צבי יהודה, הרב ישראלי, הרב סולובייצ'יק, הרב שפירא, הרב אליהו וגדולי תלמידיהם.

זה לא רק שכל הגדולים הנ"ל הבינו טוב יותר מאיתנו את הסוגיא. הגדולים האלו – הם עצמם – חלק מהסוגיא. כך צריך ללמוד את דבריהם – כחלק מהמשך הסוגיא, כחלק מהמשך התורה-שבעל-פה.

"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו קטן לגדול" (שבת קיט:). אם לדעתך אתה יכול להכריע בעצמך שכבר אין צורך להתאבל על החורבן – אתה בעצמך מעמיק את החורבן.

ה. מותר ללמוד קצת מהחרדים.

שאלתי פעם את הרב אשר וייס שליט"א, מגדולי הדור החרדים, מדוע הוא לא מפרסם את דעתו בסוגיא ציבורית מסוימת. תשובתו הדהימה אותי: "אני מלמד תורה ופוסק הלכות. אני לא ראוי להנהגה".

אתם קולטים את הפער? אצלנו – מחנכים את התלמידים שכל אחד מהם יכול ללמוד את הסוגיא ולהכריע בעצמו בענייני כלל-ישראל; ואילו אצל החרדים – הרב אשר וייס, פוסק עצום, שכל התורה מונחת במוחו, חריף ובקי בצורה מטורפת, עומד ואומר: "אני לא הפוסק של כלל-ישראל!". למי שקצת מכיר, הרב וייס הוא גם חדשן עצום (ללמדך שהתבטלות וחדשנות כלל לא סותרים זה את זה), וגם פוסק בהרבה סוגיות כבדות וחמורות, ועם זה, הוא גם יודע להתבטל כשצריך. במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו.

ו. זה כל כך כואב, כי אני חושב שלמשנתם של חכמי הציונות-הדתית יש תפקיד עצום ומכריע בגאולת ישראל. הרבה פעמים אנחנו נעלבים (ובצדק) שהחרדים לא סופרים את גדולי התורה של הציונות-הדתית. אבל מה איתנו? האם אנחנו סופרים את גדולי התורה שלנו (סופרים באמת, לא רק בתור תמונות יפות במוסדות החמ"ד)?

רק אם אנחנו מעמיקים במשנתם, ממשיכים בדרכם ואף מתבטלים להבנתם – נזכה גם להמשיך את תורתם. רק תורה שיש לה עבר – יש לה גם עתיד. "אם שמעת לקול רבך – סופך שאחרים שומעים לך" (תנחומא פרשת כי-תבוא).

=======

הרב אברהם ליפשיץ הוא ר"מ בישיבת חומש