אתמול בערב קיבלתי מייל מרב ידוע ושמרן. "מישהו שלח לי דברים שנכתבו בעלון שבעריכתך וקצת נדהמתי", כתב, וצירף תדפיס מתוך כתבה שפורסמה ב'הדור' עם ציטוט של מישהו שמדבר נגד שמירת נגיעה ובעד חיים משותפים לפני החתונה.

בתגובה שלחתי לו את הגיליון המלא וביקשתי שיקרא, ויראה שמדובר בעדות אישית של דתל"ש על הקושי האישי שלו, ולא בעמדה הלכתית שאותה אנחנו מקדמים.

עבר קצת זמן והוא חזר אליי. "אתה צודק," כתב, "אולי הייתי מסגנן חלק מהדברים במאמר אחרת, אבל הדברים הוצאו לגמרי מהקשרם, והשולח ראוי לנזיפה". מאז יום חמישי בערב, כל מיני רבנים וארגונים חוגגים על הציטוט ההוא. מהדהדים אותו ברשתות וגם פונים איתו אחד-אחד לרבנים.

וניסיתי לחשוב מה שורש ההבדל בינם לבין הרב שהתכתב איתי אתמול בערב. הרי הוא לא פחות שמרן. יצא לו כבר לכתוב דברים חריפים מאד מאד נגדי ונגד אבא שלי בעבר. עד שעלה בדעתי שמדובר ברב מהדור המבוגר, סדר גודל של גילאי 70. ונזכרתי בתופעה שכבר עמד עליה הנודע ביהודה בפולמוס עמדין-אייבשיץ שקרע לגזרים את קהילות אירופה. איך וויכוחים נוקבים, אמיתיים, בין רבנים, הופכים לכלי ששועלים קטנים נתלים בו והופכים אותו לסכסוכים קטנוניים ואישיים.

הנקודה איננה בהכרח הגיל, אלא התודעה. הרב ההוא אמנם שמרן בדעותיו, אבל הוא לא ניזון מן המחלוקת. הוא לא זקוק לה כהצדקה לקיומו. הוא מבקש לתקוף עמדות, לא אנשים. להשמיע את הקול שלו, לא להשתיק אחרים. תהיו הרב ההוא, האנונימי. אל תהיו אנשים קטנוניים.