"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: תום שובל על "הנוער"

הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי באורך מלא נקרא "הנוער" והוא יצא לאקרנים ב2013. הסרט מספר על שני אחים צעירים שקשורים מאד אחד לשני, יש ביניהם קשר סימביוטי- כמעט תלפטי. הם גם אוהבים מאד סרטים, בעיקר קולנוע אקשן הוליוודי. המשפחה שלהם נמצאת במצב כלכלי קשה אחרי שהאבא פוטר מעבודתו והאחים מרגישים את המתח הגואה בבית. כשהאח הגדול יקי מתגייס לצבא הם מוציאים לפועל תוכנית פעולה שתוציא את המשפחה מהבוץ הכלכלי.

הרעיון של הסרט הלך איתי המון שנים. כשאני ודן אח שלי היינו צעירים חלקנו חדר ובלילות אחרי שהיינו צופים בסרטים היינו מדברים עליהם אל תוך הלילה. הרעיון של הסרט נבט שם- מה היה קורה עם הרעיונות הקולנועיים של אחים כמונו היו מיושמים במציאות? הקולנוע מאפשר את המרחב המדומיין הזה וזה סקרן והפעיל אותי. במובן מסוים זהו סרט שבודק את הקשר הבלתי נראה בין הקולנוע למציאות ובין הנראטיב של התת מודע לזה החזיתי

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את הדראפט הראשון כתבתי בערך כשנה וחצי, לא באופן רציף, ואחר כך עשיתי עליו עוד סיבובי כתיבה תוך כדי תקופת גיוס הכספים. אבל כאמור הסרט התגלגל לי בראש עוד תקופה ארוכה לפני, סצינות ממנו וגם מהלכים עלילתיים.. ככה שאני כנראה כותב אותו מגיל הנעורים. אולי בגלל זה הגיבורים הם בני נוער והסרט גם עונד את השם "הנוער" שזו תקופה של התחלה, חניכה. סרטים ראשונים הם תמיד דקלרטיבים. הצהרות סגנוניות אבל גם מאד אישיות של הבמאי שנחנך אל תוך הרצף הקולנועי.

תום שובל (צילום: פסטיבל קרלובי וארי)

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

האמת שפה יש ספור מאד מעניין. את הסרט רציתי לעשות ביחד עם גל גרינשפן כמפיק. אנחנו עוד מכירים מתקופת הצבא, חברים טובים ועם טעם דומה. גל הלך ללמוד הפקה בסם שפיגל, המחזור הראשון של הפקה יוזמת. ואני הייתי במסלול המלא. כשיצאנו מבית ספר והתחלנו לעבוד על הסרט (אחרי שגל הפיק לי את סרט הגמר בבית ספר, "פתח תקוה") הבנו שלקרנות יש חוקים שלא מאפשרים למפיק שזהו סרטו הראשון ובמאי שזהו סרטו הראשון לעבוד יחד.

הקרנות רצו שיהיה משהו אחד מרכזי עם נסיון. בעקרון מחשבה הגיונית. הלכנו אל אורי סבג ז"ל אחד המפיקים הגדולים בישראל (לבנון) ואיש נפלא. ההצעה שלו הייתה כזו, אני אעזור לכם אקח את הסרט תחת חברת ההפקה שלי אבל גל יהיה מפיק ראשי יחד איתי. הלכנו על זה. רצינו את אורי ואת הנסיון שלו איתנו. כמה חודשים אחר כך קבלנו תקציב פתוח מהקרן וכמה ימים ממועד החתימה אורי נפטר. זה היה משבר גדול עבורנו. כתריאל שחורי מנהל הקרן באותה תקופה אמר לנו – תמשיכו לבד. אנחנו מאחוריכם.

זה היה רגע מרגש מאד בכל המובנים. אני זוכר אותי ואת גל שואלים את עצמנו מה עושים עכשיו. כתבנו בגוגל "איך ממנים סרט באורך מלא?" אבל ככה, יד ביד, צעד אחרי צעד, התחלנו. נרשמנו למלא תחרויות פיצ'ינג מסביב לעולם ונסענו לכל מקום. ההתחלה הייתה איומה, הייתי מדקלם את אל כל התסריט אבל ביחד גילינו מה צריך ואיך לעבוד. ואז פתאום זכינו בתחרויות והגיעה התעניינות מחו"ל והסרט התחיל לתפוס תאוצה וגוף. בסיום הסרט הכתובית החותמת היא הקדשה של "הנוער" לאורי סבג ז"ל. לימים גל גרינשפן יקים את גרין פרודקשינס שתהפוך להיות חברת הפקות מובילה וגדולה בארץ.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

הסיפור של הליהוק של הנוער הוא ידוע, בעיקר בגלל אירועי השביעי באוקטובר – השבת השחורה שבה נחטף דויד קוניו שהיה אחד השחקנים הראשיים בסרט לעזה ושב לאחר שנתיים. "מכתב לדוד" סרט דוקומנטרי שעשיתי השנה מספר את הסיפור שלו וגם את הסיפור של הליהוק הלא קונבנציונלי של הסרט, לוהקו דוד ואיתן קוניו שני אחים תאומים מקיבוץ ניר עוז וללא ניסיון משחק קודם. החוויה של לעבוד איתם הייתה חוויה משנת חיים.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה?

אכן הרגשה מורכבת. מצד אחד יש התרגשות גדולה וחדוות יצירה מצד שני זה כבר לא סרט קצר שנעשה במסגרות בית ספריות. כובד המשקל עליך ויש גם אילוצים חדשים שאתה צריך להתמודד איתם. מגבלות של זמן וכסף בעיקר. אבל זו הייתה חוויה מכוננת ומרגשת ועל אף הקשיים היא הופכת להיות החוויה שתגדיר ותשליך על כל מה שתעשה ותצור מאותו הרגע.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

אני מאד אוהב לראות חומרים. אני יודע שיש במאים שזה תהליך קשה עבורם אבל בשבילי זה בעיקר דרך להבין מה הסרט צריך. אני בקשתי שהחומרי גלם יעלו מיד בסוף יום צילום ושיהיו כמו דייליז – יומיים כמו שמקובל בארה"ב ואירופה. אז הייתי רואה את החומרים די מייד, וגם העורכת ז'ואל אלכסיס, והיינו מדברים כל יום ואם היה נראה לנו שמשהו חסר היינו מסדרים את זה ככה שנוכל להשלים או לייצר מענה.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

מאד מרגש ומפחיד ועוצמתי. ההקרנה הראשונה של הסרט לקהל גדול היה בברלינלה – פסטיבל ברלין שם הסרט ערך את הפרימיירה שלו. האולם היה אולם מפואר מאד והיה מלא עד אפס מקום ובסוף הסרט היה רגע של שקט שהבהיל אותי אבל דקה אחרי התחילו מחיאות כפיים סוערות של כמה דקות. זה היה קליימקס לכל מובן ועניין.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

בזמנו לימור לבנת הייתה שרת התרבות והיא התקשרה אלי אחרי שראתה את הסרט וכעסה מאד שהסרט מגולל תסריט "לא מציאותי" בעיניה שיהודים יפנו נשק ליהודים אחרים. ובכלל התקשתה עם האלימות בסרט. אני זוכר שלקחתי את זה ללב, בעיקר כי הרגשתי שהיא לא הבינה את הזעקה של הסרט. אבל גם הייתי מופתע שלקחה את הזמן להתקשר אלי ושהסרט הפעיל אותה. 12 שנים מהיום האירועים בהנוער, לצערי, נראים נבואיים.

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

הסרט נכתב ונעשה בקצה המחאה הגדולה -מחאת האוהלים והסרט הוא למעשה כרוניקה של נפילתו של מעמד הביניים הישראלי- מעמד השכירים. נפילה שאני ומשפחתי חווינו. אבל הסרט הוא גם מאד אישי ומדבר על קשר גורדי בין אחים ועל אי היכולת להפרד.

הנוער היה למעשה הסרט הראשון בטרילוגיית המעמדות שרציתי לעשות. הסירו דאגה מליבכם מדבר על המעמד העשיר העליון וחיים ללא כיסוי מדבר על הפרולטריון וסוגר את הטרילוגיה.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

בכל המובנים. כמו שאמרתי הסרט הראשון הוא תעודת הזהות שלך. הצהרה סגנונית ואישית והיא כמובן יכולה להשתנות ולהתפתח אבל משם יוצא הכל.