כידוע, כל אחד מארבעת המינים מסמל, בין השאר, סוג מסוים של אנשים. מוכרת לכולם ההקבלה לאותם שיש בהם גם טעם וגם ריח, רק טעם, רק ריח, ולא זה ולא זה.

אבל המהות והאופי של ארבעת המינים כה עשירים שישנן עוד הקבלות רבות, ותובנות רבות וחשובות שאנו יכולים להתחבר אליהן תוך כדי קיום המצוה הכה חיננית הזו.

האתרוג למשל, מקביל באיברי הגוף אל הלב (כאשר הלולב מקביל לעמוד השדרה, ההדסים לעיניים והערבות לשפתיים). ואם נחשוב על אדם שהעיקר אצלו הוא לב, נוכל לחבר זאת לעוד מאפיינים של האתרוג: מי שיש לו לב רגיש, שהלב הוא העיקר אצלו, מפתח רגישות גבוהה.

מהי רגישות?

שתי פנים לרגישות:  מצד אחד, האדם הרגיש שם לב להמון דברים שמתרחשים סביבו. כל כאב וכל צער, כל סבל של אדם ושל בעל חיים, ואפילו של צמח, לא "עובר לידו" אלא משאיר בלבו סריטה קטנה. במקרים רבים, הרגישות הזו מצמיחה גם תשומת לב פעילה, התגייסות לעזור לסובלים שמסביב. כאשר אין הלב אדיש למה שמתרחש, הוא מחייה מעורבות, השתתפות בצער הזולת ובחסרונותיו, ונכונות להיות עם הזולת, להקשיב לו, ולעזור בפועל כאשר זה מתאפשר.

מצד שני, האדם הרגיש – זה שהלב תופס אצלו מקום עיקרי – גם הופך פעמים רבות להיות מאד פגיע. הסריטות שהכאבים של העולם סורטות בלבו גורמות לו כאב שלעתים הופך להיות פחות ופחות נסבל. כך, מתארים חז"ל את האתרוג כמי ש"דר באילנו משנה משנה", וניתן לראות על פניו, בשקערוריות שבו, ובסריטות שהוא כמעט תמיד לא נמלט מהן, את רישומן של כל האירועים וההרפתקאות שעברו על העץ במשך השנה.

הרגישות הזו, השניה, מולידה באופן טבעי גם מערכת של הגנה ומגננה. כמו שאנו עושים מאמצים מרובים לשמור על האתרוג, לעטוף אותו בפשתן ובצמר גפן, ליצור עבורו קופסה מגינה שמא ברגישותו הוא ייפגע, כך האדם הרגיש עוטף את עצמו בהגנות, הוא ממעט בקשרים חברתיים פעילים, ומתכנס יותר ויותר בתוך עולם פנימי רגיש ועשיר.

ההגנות הללו גורמות לתופעה פרדוכסאלית, שדווקא אדם רגיש מאד – שבאמת בתוך לבו אכפתי וקשור מאד להרבה ממה שקורה סביבו – הופך להיות בעל התנהגות חברתית מסובכת. מכיון של קשר, כל נגיעה וכל אכזבה נוגעים בו באופן כה עמוק ומשמעותי, הוא נזהר מאד, מודע מאד למה מתחולל אצלו פנימה, ולא מתחבר בפשטות ו"בזרימה" לחיים החברתיים שסביבו. התופעה הזו גורמת פעמים רבות סבל לא מועט לאדם הרגיש עצמו, וגם לסביבה אשר נזקקת לעוד ועוד התחשבות, ולשאת בתוכה שותף בעל דרישות גבוהות ומיוחדות.

כאן שוב בא האתרוג לעזרתנו: אם כי בהקבלה המפורסמת אותה הבאנו בראש הדברים האתרוג מקביל לצדיקים ביותר – אלו שיש בהם גם טעם וגם ריח – מזויות אחרות הוא דווקא הנמוך מבין המינים. כאשר אנו אוחזים את ארבעת המינים הלולב הוא הגבוה ביותר ויחד עמו מתנשאים גם ההדסים והערבות, ואילו את האתרוג אנו אוחזים כמעט מתחת לכולם.

גם ראשי התיבות שלו מזכירים את המשימה של האדם להנמיך ולהשפיל את עצמו: אתר"ג – אל תבואני רגל גאוה (אלו גם היו המלים האחרונות של רבי ישראל בעל שם טוב בעולם הזה).

מתברר, כי הפגיעוּת הגבוהה נובעת מנקודת גַבהוּת דקה, אשר גורמת לאדם לומר "עדין אני, רגיש אני, ולא מגיע לאציל כמוני לספוג כל כך הרבה חיצים, ביקורת ופגיעוֹת".

ואילו, כאשר מתפתחת נקודת השפלות הפנימית המתוקנת, זו אשר אומרת כי העובדה שאני כל כך מודע לעצמי, וכל כך שם את עצמי במרכז, מחדדת לי את הריחוק מהקדוש-ברוך-הוא, מהמהות האמתית שלי ומהמצב המתוקן שלי. כל פגיעה באה להזכיר לי את מקומי האמיתי, ואת הצורך שלי לחזור אל הקשר החי והדבקות בה'. כאשר המודעות הזו מתפתחת, אז מתאפשר להנהן אל כל פגיעה ותקיפה-כביכול, ולחוש שמכיון שהיא באה – מהקדוש-ברוך-הוא היא באה, ולשם תיקוני היא באה, ועל כן ברוכה הבאה.

(הרב נועם שפירא הוא מנהל בית הספר לתורת הנפש ע"פ שיטת הבעש"ט)