במאמר "הלכתי" שפורסם בסרוגים תוקף מר בנצי גופשטין את עמדתו ההלכתית של הרב אמנון בזק שליט"א בסוגיית שנאת עוברי עבירה. לדידו: טענת הרב בזק בדבר איסור שנאת עוברי עבירה בזמנינו חוטאת לאמת התורנית המורה עלינו לשונאם ולרודפם.

ומכאן הפתח להלבנת פניו ברבים קצרה, גופשטין מאשים את הרב בזק בשלל האשמות חמורות, החל מסילוף דברי התורה שבעל פה – איסור שלדעת הים של שלמה מהווה גדר של "יהרג ובל יעבור", עובר להגדרת הרב בזק כאחד מהצבועים, וכלשונו: "פוסחים על שני הסעיפים", וכלה בהאשמתו בצורה דמגוגית בבורות הלכתית ובקריאה שטחית של דעת החזו"א תוך אי קבלת סמכות הלכתית.

תר על כן, גופשטין פוער פיו בבתי מדרשות שלמים המלאים ביראים ושלמים: "כמו תמיד, מתעלם הרב בזק משורש הבעיה שלו ושל חבריו ב"הר עציון" ובשאר בתי המדרש הפוסחים על שתי הסעיפים… מדובר בתופעה קשה ורחבת היקף של אנשים…הם סולדים מערכי התורה המיושנים לטעמם", במהלך דברינו יתבאר מאליו מיהו הסולד מערכי התורה כפי שהם מתבארים לאור רבותינו הראשונים, והיכן טמונה הבעיה העושה את התורה פלסתר ליצרים ולדחפים נמוכים.

כפי שנוכח לראות, בטענותיו ההלכתיות של גופשטין אין ממש. יתר על כן, אופי הדיון העולה מבין כותלי מכתבו מעיד כמאה עדים על שיעור קומתו הלמדני הירוד, המאופיין בראש ובראשונה בחיסרון ניכר בהבנה עיוניות וניתוח מדוקדק של השאלות ההלכתיות העומדות על הפרק, הרצאת המקורות לוקה בשטחיות ובחוסר מעוף מחשבתי, הדלות בבקיאות גובלת לעיתים בבורות של ממש, חוסר ההבנה של דרכי הדיון של תורה שבעל פה מציץ מחרכי טענותיו, ומעל הכול נעדרת כל הבנה במציאות, שכידוע מדברי החזו"א באיגרת כא מהווה יסוד על בפסיקת הלכה. אי לכך ולא במפתיע התוצאה מביכה, רדודה ושטופה שנאת הבריות המובילתו לדרך חטאים ופושעים המזלזלים בתלמידי החכמים.

לא זו אף זו: חרף היבול התורני הדל, מרביתם של המקורות אינם פרי עיונו העצמאי של גופשטין, אלא הם 'מלוקטים' מספרו של מורו הרב מאיר כהנא "אור הרעיון" ואף זאת ללא הבאת גאולה לעולם. עצם העזות של הדיוט בשטחי התורה שבעל פה לצאת ברבים תוך כדי גידוף וביזוי כנגד מרביץ תורה באחת מהטובות שבישיבות מצערת ביותר. וכצפוי, מלבד מעט שבבי מקורות אין בדבריו עיסוק הלכתי של ממש בצדדים המסועפים של סוגיה זו שיש לדון בה בחרדת קודש ולשקול בלשון המאזניים את כל הצדדים, שהרי המחמיר בשנאת הרשעים יכול לעבור בקלות על איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך" ועל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כעת נתייחס לטענותיו של גופשטין ונראה כמה שטחיים ולוקים בחסר המה:

טענתו המרכזית של גופשטין שקיימת הינה מצווה לשנוא את הרשעים אף בימנו, מיותר לציין שלדידו, אנשי השמאל הם הרשעים, גלאון ולפיד. ומקור לחובת שנאת הרשעים מביא גופשטיין "משנאיך ה' אשנא". חיזוק לטענה זו מביא גופשטין מדברי אבות דרבי נתן הדורשים את אותו פסוק לעניין שנאת האפיקורסין המדחין והמסורות, ומראה שכך פסק החפץ חיים בביאו"ה.

כמובן, בדרך הבאת המקורות מתריס גופשטין ברב בזק ומניח שהיות ואין הם מתאימים במישרים לפסיקתו ההלכתית- אזי בוודאות הוא כופר בהם היות והם 'מיושנים'. הרב בזק במאמרו הביא את דברי החזו"א המדבר בבירור על איסור שנאת רשעים בימנו והחובה לקרב את אלו שאינם שומרי תורה ומצוות בעבותות אהבה, ועל כך מפטיר בזלזול גופשטיין: "כל צורב צעיר שלומד את החזו"א מבין כי הוא מדבר ספציפית על דין של "מורידין ואין מעלין", ושאין בדבריו משום ביטול החובה לשנוא את הרשעים".

כפי שהראינו לדעת, גופשטין מתבסס על דברי האבות דרבי נתן המסבירים שאין לאהוב את המינים והמסורות, ומציג זאת כמקור לפסיקה חד משמעית שיש לשנוא את הרשעים, ומכאן הפתח להאשמת הרב בזק בסילוף ובאי קבלת סמכות הלכתית קצרה, קצרה מדי. אך כידוע לכל בר בי רב: בפסיקת הלכה עלינו לשקלל את כלל המקורות, והנה אם נפתח את עיוננו ניווכח שיש מקורות שמהם משתמע שקיימת חובה לאהוב אף רשעים ממש, וכך מפורש בתומר דבורה בפ"ב ובתניא בפרק לב: "לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותו' אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ".

כמובן שלאור תפיסתו הדיכוטומית של גופשטיין שאינה מעמיקה בסוגיות הדברים נראים כמתמיהים, שהרי מצוות ואהבת לרעך כמוך ואיסור לא תשנא הינם שני הפכים! אך המורגל בלימוד התורה שבעל פה יבחין שלחלק מהשיטות מדובר על שני דינים שאינם מקבילים זה בזה. וממילא נפתח הפתח להבנת גדולי רבותינו המלמדים זכות על עם ישראל שאין לשנוא את הרשעים אלא את הרשע, כפי שעולה בדברי הגמרא המפורסמת במסכת ברכות בדף י ע"א, וכפי שהאריך מרן הראי"ה באגרות ח"ב עמ' קעא.

כמובן, כל הדיון מתעורר רק במידה ונקבל את הנחתו השגויה של גופשטין שעוברי עבירה בימנו מוגדרים כ'רשעים' שמצווה לשנאתם. אף שכידוע, עמדה זו סותרת את דעת גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, שהגדירו את החילונים כיום כ'תינוק שנשבה' וממילא אין בדברי האבות דרבי נתן והחפץ חיים סרך ראיה לימנו אלא סילוף בוטה. וראיה לדבר, החפץ חיים בעצמו בספרו 'אהבת חסד' טוען שאין דין שנאת רשעים בימנו שהרי אין כיום יכולת להוכיח. והלב זועק, האם כה בקלות ניתן לרמוס את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך", וכל זאת על סמך ציטוט סלקטיבי של מקורות ובחינה שטחית של הנתונים.

והשנאה, אותה שנאה שאותה משבח ומהלל גופשטין מדברי דוד המלך בתהילים: האם שאל עצמו מה טבעה ומה היקפה בטרם ביזה את הרב בזק והאשימו בסילוף דברי התורה? גופשטין רוצה אותה חמה, עוצמתית, מלאת עוצמה יהודית, שהרי: "את הטבע לא ניתן לשנות, ומכיוון שהבורא ברא את השנאה, היא חייב תלמצוא ביטוי כולשהו". לשיטה יסודית בסוגיה, השנאה עצמה מאוסה מתחילתה ועד סופה וכל מטרת השנאה היא להחזיר אנשים למוטב מתוך בידודם החברתי והיא חלק ממצוות התוכחה. כך עולה למשל בדברי חובת הלבבות בשער ח, מדברי פירוש 'מגילת ספר' על הסמ"ג ל"ת ה, ומדברי הגאון רבי ירוחם פרעלא במ"ע יט. פסיקה זו של גדולי האחרונים המעוגנת היטב במקורות רבים, שהשנאה היא כלי ולא מטרה. והרי "קשה" על האחרונים- והרי הקב"ה ברא את השנאה! "טענות" מעין אלו מפגינות יותר מכל בורות גמורה במלחמתה של תורה. ובהקשר זה ברור לי שאף גופשטין יסכים שהשנאה כפי שהיא יוצאת מבית מדרשו, אינה גורמת לחזרה בתשובה מאסיבית של אותם "עוכרי ישראל" אלא להרחקתם מכל זיקה לדבר ה', וממילא ברור שלשיטות אחרונים הללו שנאה בימנו אסורה באיסור גמור.

ושנית נשאל, מה טיבה של אותה השנאה? האם ידועה לגופשטין שיטת התוספות בפסחים קיג ע"ב, או הסמ"ק בסימן יז, השוללים שנאה באופן מהותי: "כגון אם עבר עבירה אפי' הכי אסור לשנאותו בלבו להראות לו פנים יפות אלא ירא' לו שנאת", ומה בדבר דברי הריטב"א בבא מציעא בדף לב ע"ב הטוען שאף ביחס לרשעים אין להפגין את השנאה באופן חיצוני? והלוא אף החפץ חיים בפ"ד סימן ד הערה יד, שגופשטין עצמו הכתיר כמרא דשמעתתא בסוגיה זו, טוען בעצמו שאין לשנאה להתבטא בפעולות חיוביות, האם גם הם מסלפים את דברי התורה שבעל פה ומחניפים כפי שעושה לטענתו הרב בזק? או שמא יש ללמוד כהוגן את דברי הסוגיה בטרם מכריעים בעזות על יסוד סברות כרס, שלא כדרכה של תורה.

שלישית ועיקר, גופשטין מאשים את דברי הרב בזק בציטוט מסולף של דברי החזו"א, גם כאן, רמת ניתוח נמוכה של המקורות מביאה לתוצאות מביכות. הרב בזק טען שכוונת החזו"א היא לבטל כלל את דין "מורידין ואין מעלין" ומתוך כך את כלל דין שנאת הרשעים בדורנו. ובלשון החזו"א שם: "אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת פרצה…ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת", לדעת הרב בזק מדובר על ביטול כללי של שנאת הרשעים. אך גופשטין מאשים את הרב בזק בהרחבת וסילוף לשון החזו"א: "כל צורב צעיר שלומד את החזו"א מבין כי הוא מדבר ספציפית על דין של מורידין ואין מעלין". אינני יודע היכן גופשטין התחנך, וכיצד הוא מנחה צורבים צעירים, אך בישיבתנו מלמדים כל צורב צעיר שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובהקשר הזה טענתו של גופשטין מגוחכת שבעתיים, שהרי על הרוצה לשקר להרחיק עדותו ושפתי החזו"א ברור מללו בהמשך הסימן באופן מפורש כדברי הרב בזק, דהיינו: היא על ביטול כליל של דין שנאת הרשעים בימנו. סברת החזון איש היא כדלהלן: לטענתו בכדי שיותר לנו לשנוא את השונא עלינו להכיחו ושהחוטא יסרב לקבל את התוכחה. דא עקא, בדורינו ש"תמהיני בדור אם יש מי שיכול להוכיח" ואין אפשרות לקיים מצוות תוכחה כהוגן שוב לא קיים היתר לשנוא את הרשעים. ובלשונו: "ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט…כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח, ודיינין להו כאנוסים". כמובן: טעותו של גופשטין בדברי החזו"א מורה על בורות ואי הכרת שיטות הראשונים שקדמוהו בסברא זו, אך המכיר את הסוגיה לאשורה יודע שכבר כתבו כן מגדולי הראשונים: הסמ"ג במצוות עשה ט, והחינוך במצווה רלט. כמדומני שרק אי ידיעת המקורות הללו יכולה להוביל לקריאה שטחית ושגויה בדברי החזון-איש, ובכלל הבנת הסוגיה.

מסתבר אפוא, שטעמים רבים מספור עומדים לימין הרב בזק בשעה שהוא דוחה בשאט נפש את עצם טענתם של מרזל-גופשטין, טעמים שאינם מושפעים מרוחות זרות אלא מיוסדים על המסורת האיתנה של תורה שבעל פה המסורה לנו מפי רבותינו ראשונים כמלאכים. לעומת דברי הרב בזק ניצב הרצון לקרוא דרור ליצרים אלימים, המתבטא גם בהתייחסות בוטה לתלמידי חכמים ולישיבות שלמות ופלישה לשטחי התורה שבעל-פה מתוך בורות ורצון לעשותה פלסתר ללא דיון עמוק ורציני.

ולקראת החתימה: אני מתחנן בפניכם גופשטין, מרזל. אנא חזרו בתשובה. צר לי עליכם, אחי אתם, אינני שונאכם, עזבו נא את הדרכים העקלקלות של בזיוי תלמידי חכמים, התנזרו מעיסוק בהוראת הלכה וקבלו שכר על הפרישה ובעיקר עזבו את דרך החטאים של שנאת ישראל, וזכו לגמר חתימה טובה.

==

בניה מינצר הוא תלמיד ותיק בישיבת הר עציון ובוגר בית המדרש להלכות צבא.