האם לאישה נשואה מותר לתרום שער לצורך חולי סרטן?

  אילוסטרציה שאטרסטוק

שאלה

האם מותרת תרומת שיער של אשה נשואה לצורך הכנת פאות לילדים חולי סרטן?

תשובה

פשוט שמותר לאישה לספר ולגלח את שערה (וכך היה מנהג שאישה נשואה מגלחת את שערה לפני שטובלת לטהרתה). ואין לומר שהשיער נאסר בהנאה דהרי פוסקים רבים התירו לאישה ללכת עם פאה נכרית (במקום כיסוי ראש).

מקורו במשנה במסכת שבת (סד, ב) יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה… בכבול ובפאה נכרית לחצר. כמו כן, בגמרא במסכת נזיר (כח, א) מצינו מחלוקת לגבי אשה נשואה שקבלה נזירות עד מתי יכול הבעל להפר את נדרי אשתו. שדעת רבי היא כל זמן שעדיין לא גילחה את שערה (שכן יכול לומר הבעל אי אפשי באשה מגולחת דהוי ניוול). ומבואר בגמרא שת"ק לא חשש לדברי רבי כיוון שיכולה האשה להשתמש בפאה נכרית. וביאר השלטי גיבורים (עמ"ס שבת) דמותרות בנות ישראל להתקשט בפאה נכרית שכן "שער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש, ונראה גם בשר עם השיער, אבל שער המכסה את שערה אין כאן משום שער באשה ערוה, ואף לא משום פרועת ראש".

מפורש בזה התיר הדרכי משה (שג, סק"ו) ע"פ השלטי גבורים[1], ואלו דבריו: "מצאתי כתוב בהג"ה אלפסי החדשים ומותר לאשה נשואה לגלות פיאה נכרית שלה לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה ערוה אלא דווקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין עשויות לכסות שערותיה האחרות אף על גב דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער", וכן הזכיר זאת הרמ"א (אורח-חיים עה, ב) להלכה בהלכות קריאת שמע.

והוסיף המשנה ברורה (סקט"ו): "שער נכרית קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וס"ל דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין", וע"ע בדברי בעל הלבושים (או"ח עה) דחילק בעניין פאה בין שערותיה לשערות חברתה.

מי שחשש לפאה נכרית זהו או משום פריצות[2] או משום צניעות (בפאות המושכות את העין) או משום מראית עין[3] (עיין שו"ת יביע אומר ה אבן-העזר ה) או משום תקרובות לעבודה זרה (כאלו שביום איד ידוע מתגלחים ומקריבים את השיער לעבודה-זרה. עיין שו"ת שיח-נחום א, נא) או משום אל תטוש תורת אמך (שו"ת תשורת ש"י סו"ס תקי). נראה דבילדים חולים יודה להתיר לשים פאה נכרית (הטעם היחידי ששייך הוא תקרובת לע"ז, וזה לא שייך בנשים יהודיות התורמות שיער לטובת הכנת פיאות לילדים חולים).

בגמרא במסכת סנהדרין (קיב, א) דנו לגבי שיער של נשים בעיר הנידחת. ומשמע מהגמרא ששיער המחובר לאישה לא מיקרי 'שללה', ולכן התירו אף של רשעות. אולם לגבי פאה נכרית, אסרו את שיערן של רשעים (הנשים) מצד 'שללה', אך בשל צדקניות הסתפקה הגמרא (ועיין בזה בשו"ת דעת כהן רכב – נדפסה בהשמטות). אך כשלא מיירי בעיר נידחת, לא מצינו שאסרו שימוש בשיער של אשה (כשהוא תלוש, ואינו מחובר לגופה).

אולם מצינו בירושלמי (עמ"ס סנהדרין) שהסתפקו לגבי שיער המחובר ולא בפאה נכרית (עיין בשו"ת הרדב"ז א, פא). וכן מצינו במשנה במסכת ערכין (סו"פ א): "האשה שנהרגה נהנין בשערה". אלא שהגמרא (שם ז, ב) מבארת שמיירי בפאה נכרית שהיא לבושה בו בשעה שנהרגה, ולפיכך הוא מוגדר כשערה ממש, כיון שהיה מחובר בה בשעת מיתתה, ומת אסור בהנאה, יש לאוסרו, ומיירי שם בפאה נכרית.

אלא שבהמשך הגמרא מובאת דעתו של ר"נ בר יצחק, ופירש רש"י "אלא א"ר נחמן – לעולם שערה ממש ודקשיא לך איסורי הנאה נינהו ל"ק דשיער המת לא מיתסר בהנאה דלא דמי לשיער בהמה שנהרגה דאשה מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות אבל בהמה גמר דינה אוסרתה כדאמר בפסחים בפ' כל שעה (כב, ב) ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה ומה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' והילכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה".

אמנם רב ס"ל שם דנותנין השיער רק אם תלשו ממנה לפני מיתה, אבל אחר מיתה, שער המת אסור בהנאה. ומצינו שנחלקו הראשונים האם שיער המת אסור בהנאה או מותר. ועיין בלחם משנה (הלכות אבל יד, כא) דכתב דקיימת מחלוקת כיצד יש לפסוק להלכה (כרב או כרב נחמן בר יצחק). ועיין בזה בהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתות, פרשת חקת שאילתא קלג אות ג). אולם לכולי עלמא מפורש במשנה ובגמרא כי כל עוד שהשיער נקצץ בעודה חיה, אין השיער נאסר, ואפשר לתת אותו לכל אדם (ואין בזה חשש של איסורי הנאה).

כמו כן, ראוי להזכיר כי השולחן ערוך (יורה-דעה שמט, ב) פסק: "נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים, מותר)… ", והעיר הרמ"א "אשה שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל". מפורש רואים אנו כי מותר להשתמש בשיער של אשה נשואה (כשאינו מחובר). ולגבי פאה נכרית כיוון דזה אינו מחובר לא חשיב כשערה.

יש לציין כי בשו"ת ישכיל עבדי (ז אבן העזר טז) היקל בדין פאה נכרית מהטעם שאין יצר הרע שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה, שהוא דבר שיש לו נפש חיונית, מה שאין כן בנתלש מהאשה שניטל ממנו נפש החיונית פקע ממנו איסור הערוה שהיה מתחילה בהיותו דבוק בגוף האשה, והרי הוא כפגר מת שאין ליצר הרע שליטה בו (וע"ע שו"ת מים חיים ב, סו).

מה דמצינו שיש פוסקים אשר אסרו ללבוש פאה נכרית משום מראית עין (זהו באשה נשואה), בנער או נערה שאינם נשואים ההולכים עם פאה זו, אין כל חשש של מראית עין, שהרי אף אם מישהו יחשוב שזה שיער טבעי של הנער או הנערה, אין בזה צד איסור (וכן בטעמים שהבאנו בתחילת התשובה).

בתר עיוני בזה, חשבתי להוסיף דישנה עוד מעלה בתרומת השיער. שכן מצינו בתוספות במסכת נדה (יז, א) דכל דבר הבא מן האדם, אם מאבדו או שורפו מזיק לאדם, וכן הובא בספר שמירת הגוף והנפש (סימן לה) וכתב שם בסעיף ג ד"לכן לא ישרוף שערותיו ולא יזרוק אותם". ורבים כתבו דקיימת סכנה בשריפתם חלילה (כקובר את בניו וכדו'), וכן הובא בספר וימהר אברהם (מערכת ש סי' תקעז), בספר יד נאמן (שבת יד, ב), בכף החיים (פלאג'י כז אות יג), יפה ללב (קטז אות כג), כף החיים (או"ח רס אות יב. יו"ד קטז אות קמה) ועיין בכף החיים שהוסיף דלא ראיתי שנזהרין בזה ושומר פתאים ה' (וע"ע בספר מטעמים מערכת-שערות אות ב. סגולות ישראל מערכת ש אות צז).

בטוחני שמי שגורמת שמחה לנזקקים ומקלה מעליהם מהעצב, הכאב והבושה, ע"י שנותנת את שיערה, הרי היא מחיה אותם ושכרה עצום. ואשרי הנשים הצדקניות אשר מוכנות להראות פחות יפה בשביל מטרה נעלה זו של תרומת שיער לילדים החולים במחלה הארורה. כמה בושה[4] היא לילד או לילדה לצאת מפתח ביתם כאשר הם קירחים. וכבר כתב בספר חסידים (נד) כי הבושה הינה רציחה שאינה ניכרת לעיניים[5].

אולם וודאי דכל ההיתר הוא כאשר אין הדבר גורם לאשה שתתגנה על בעלה (עיין שבת סד, ב. יומא עח, ב. כתובות סה, ב).

המסקנה

מותר לאשה נשואה לתרום שיער לילדים חולי סרטן על מנת שיכינו להם בזה פאות, ושכרה גדול מאוד. ומי שמחמיר בזה הרי הוא מן המתמיהין. ויהי רצון שה' ישלח רפואה ומזור לכל חולי עמו ישראל.

==

[1]  רבים האריכו לדון בדברי השלטי גיבורים (בשו"ת באר שבע סי' יח יצא כנגדו עיי"ש. וכן בשו"ת עדות ליהוסף כא), וכדאי לעיין בדברי שו"ת תשובה מאהבה (א, מח) שכתב הבנה חדשה במשנה שבת והעלה להתיר פאה נכרית (וע"ע בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר ב, אבן-העזר לו).

[2]  טעם זה לגבי פאה נכרית לאשה נשואה הובא בשו"ת דברי חיים (יורה-דעה א, ל), שו"ת חסד לאברהם (תנינא אבן-העזר פז) ובספר ישועות יעקב (אבן-העזר כא).

[3]  בשו"ת באר שבע (יח) אסר מטעם זה, וכ"כ בספר תורת שבת (שג, סק"י) ובשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון ריג). וכן משמע מהתפארת ישראל (שבת ו, ה) והאליה רבה (או"ח צא). וכן הזכיר המשנה ברורה (שג, סקט"ו). ועיין בשו"ת אגרות משה (אבן-העזר ב, יב) דהוכיח שאין בפאה נכרית משום מראית עין.

עוד באוסרים פאה נכרית לאשה נשואה, עיין בשו"ת לחמי תודה (דף ד סעי' ב), ספר עצי ארזים (כא, סק"ב), שו"ת מהר"ץ חיות (נג) ובשו"ת שאילת יעב"ץ (א, ט. ב, ז-ח). וע"ע בספר את צנועים חכמה (א מאמר ח) באריכות דבריו בדין פאה נכרית.

ויודע אנכי כי בשו"ת יהודה יעלה (יורה-דעה שסו) ובמהר"ם חאגיז (בספר אלה המצות סי' רסב) סברו דיש לאסור מטעם בחקותיהם לא תלכו.

ראוי לציין דיש רבים שהתירו פאה נכרית ובהם הלבוש (שג), הפרישה (שם), הדברי חמודות (פסקי הרא"ש ברכות ג, לו סקכ"ד), עטרת זקנים (על שו"ע עה ד"ה 'וכ"ש שער נכרית'), אליה רבה (שג, סקי"ח), מחצית השקל (עה), שו"ע הרב (עה, ד), הכנה"ג (הערות על הטור אבן-העזר (כא, סק"ה. סק"ז), האפי זוטרי (שם כא), השתילי זיתים (עה), כף החיים (עה, סקי"ט-כ), שו"ת אור לציון (ח"א יא) ושו"ת תבואות שמש (אבן-העזר קלז-ח).

ומו"ר הרה"ג אפרים גרינבלט זצ"ל כתב בהסכמה לספר חן וכבוד (לרב עזרן) דדעתו להתיר הליכה עם פאה נכרית "ובעיקר ברצוני להדגיש שאלו המקילים יש להן על מה לסמוך, ואף שהרבה מידידי הם אוסרים, ולא בא לצאת במלחמה נגד האוסרים, אלא צידד שיש מתירים, אבל רבו המקילים והמתירים בזה. ומי שתחמיר ולא תלבש פאה נכרית תע"ב, ואלו הלובשות יש להם חבל רבנים ופוסקים שמתירים. וכדאי לציין שאפילו המתירים ללבוש פאה נכרית, לדעתי נראה שאסור ללבוש פאה נכרית המושכת את העין שיחשבו שהיא בתולה".

[4]  אף שהבושה היא חלק מתהליך התשובה כמבואר בשערי תשובה (א, כב) לרבינו יונה. הרי משאת סבלם של חולים אלו היא גם בייסורים (עיין ברכות ה).

[5]  כמובן שאין בדברינו היתר לחולה המניח פאה נכרית, להניח עליה תפילין. ובזה כבר האריכו הפוסקים ואכמ"ל (עיין שו"ת יד אליהו ג. באר היטב כז, סק"ז. משנה ברורה כז, סקט"ז. שו"ת משנה הלכות ו, ח).