אתמול (שני), דווח כי המו"לית, הסופרת והעורכת שולה מודן, המשמשת גם יחד עם בעלה עודד כבעלים של הוצאת הספרים מודן, הלכה לעולמה בגיל 81. הבוקר, התסריטאית והבמאית דנה מודן ספדה לה בדף הפייסבוק שלה. בעלה של שולה מודן ז"ל, הוא דודה של דנה, אבל היא מגדירה את שולה כדודה שלה, "קירבה ברורה כמו השמש".

"שולה מודן הייתה דודה שלי", פתחה דנה את דבריה. "רק כשגדלתי פגשתי אנשים שאומרים 'אשתו של דוד שלי'. אצלנו לא הייתה הפרדה כזו, זו הייתה קירבת משפחה שלא היה עליה עוררין, זו הייתה קירבה ברורה כמו השמש.
היא עמדה לצדי באירועים חשובים רבים מספור, תמיד חיובית, אופטימית, מלאת אור עם נדיבות שלא נתקלתי בשכמותה. הרבה מהאירועים אינטימיים מכדי לספר, אבל הנה אחד שאפשר".

הסיפור על הדודה שהיא קצת אמא

שנת 1978. הייתי בכיתה ג'. ההורים שלי נסעו לשבועיים לחו"ל, אותי ואת רותו אחותי השאירו לישון כל אחת אצל חברה מהכיתה", מספרת דנה. "יומיים אחרי שהם נסעו, עשו בדיקת כינים בבית הספר, יצאתי חיובית ונשלחתי הביתה, שזה מה שהיו עושים אז. איתרע מזלי והחברה שהייתי אמורה לישון אצלה, הייתה בת של המזכירה של בית הספר. המזכירה, שנודע לה מצבי, סירבה שאמשיך לישון אצלם".

"בהעדר אמצעי תקשורת ובהעדר מוח", מוסיפה בציניות, "שלחו אותי הביתה אז הלכתי הביתה. לבד. בגיל שמונה. לשבועיים. למזלי, אחרי כמה שעות רותו, שהייתה בכיתה ו', הגיעה להשקות את העציצות ונדהמה לפגוש את אחותה הקטנה בבית".

כאן דודה שולה האהובה נכנסה לתמונה, ובאה להציל את המצב. "היא ישר התקשרה לשולה, שהייתה אז בת 34, ושולה ישר באה לקחת אותנו אליה. היא טיפלה בי במסירות ואחרי שהשיבה אותי למצב תקני, השכיבה אותי לישון בסלון. אני יודעת עובדתית שהיו בבית גם רוני ונירי, בנות הדודות שלי, אבל המסירות שלה השאירה לי בזיכרון כאילו היינו שם רק אנחנו".

שולה מודן – לוחמת צדק

"וכששכבתי על המזרון בסלון, וכל הבית היה כבר בחושך, ראיתי אותה מתיישבת לשולחן לכתוב מכתב. היא כתבה וכתבה וידעתי, לא יודעת איך, שהיא כותבת משהו שקשור אליי. שהיא מגנה עליי". והיא צדקה. "בבוקר היא הקריאה לי את המכתב הזועם שכתבה להנהלת בית הספר. שמה לי אותו בתיק ושלחה אותי, בטוחה וחזקה מתמיד, חזרה למוסד הממלכתי. לא היו לי הורים אז בסביבה, אז היא פשוט לקחה בטבעיות את מקומם".

שולה ועודד: "בזכותם אני מאמינה באהבה"

"ועוד משהו, היא ועודד, דוד שלי, בעלה, היו הזוג הכי מוצלח שפגשתי מימיי. מעבר להיותם הדודים הקולים בהיסטוריה, בזכותם אני מאמינה באהבה. תקופה מסוימת עבדתי אצלם בהוצאה ולא היה מצב שהוא הולך לאכול צהריים בלעדיה אף פעם".

"צרוב לי במוח סיפור שהם סיפרו כשהייתי נערה. אחד הילדים שאל אותם אם הם עדיין אוהבים והם ענו לו: 'אנחנו מחזיקים ידיים כשאנחנו הולכים ברחוב וכל לילה אנחנו ישנים מחובקים'. הם היו אז משהו כמו שלושים שנה ביחד והיה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעצמי".

"אני עצובה, אוהבת אותה ומודה לה לעד", מסיימת דנה. "העולם גם ככה מקום עצוב ועכשיו הוא יהיה קצת יותר".