שנתיים חלפו מאז השבעה באוקטובר 2023, ואולפן סרוגים מביא פרויקט מיוחד המציג את קולות האנשים ואת סיפורי הגבורה מהשטח. במסגרת זו, התארח השוטר איתמר אלוס שנלחם מול המחבלים בקרב בעיר אופקים

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

איתמר אלוס באולפן סרוגים על הקרב באופקים

בריאיון אישי, מתאר אלוס את הנסים שחווה ואת הקרב המאולתר שניהלו יחידים מול כוחות העילית של חמאס.

תחילת הטירוף: שבת שמחת תורה

כבר בתחילת הראיון אלוס מצטנע: "אני חייב לציין שאני זה סיפור אחד מיני רבים של אנשים שעשו פה מעשה גבורה עילאיים. ואני רק סיפור אחד בודד ככה בתוך אופקים. היו פה אנחנו עיר של גיבורים – עיר של עיר שאנשים שיצאו להילחם כמו דוד מול גולית, ברמה כזאתי שאנשים אקדחים מול RPG ורימונים. ובזכותם אני חי. המשפט הזה שאנחנו שומעים אותו בימי הזיכרון, 'במותם ציוו לנו את החיים' הוא קיבל משמעות אחרת, כי במותם הם ציוו לי את החיים. אני חי בזכותם בזכות האנשים האלה".

הזיכרון מהשבת ההיא צרוב עמוק: "הוא צרוב כאילו זה היה ממש שבוע שעבר ברמה כזו אה לא רק אצלי אצל הרבה אנשים שגרים באופקים".

הכול החל בבוקר שמחת תורה. אלוס, שהיה בחופשה, קם בשש בבוקר והתארגן לבית הכנסת. "ממש באיזה חצי שעה אחרי זה היה לי זמן עוד התארגנתי בנחת שותה כוס תה ואז קורה משהו. אני מאיר את הילדים שלי בעשרים לשבע, משהו כזה".

ואז החלו האזעקות, ואלוס, כמו רבים, חשב שמדובר בתגובה לחיסול בכיר בעזה. אלא שאז החלו קולות ירי: "אני מתחיל לשמוע קולות ירי. קולות ירי. טוטוטו, עוצמה של ירי". בהתחלה חשב שמדובר בירי פלילי, אך במהרה הבין את חומרת המצב.

לפי תיאורו, לאופקים נכנסו 15 מחבלי נוח'בה. "מה זה מחבל נוח'בה זה חיילים. הם מתאמנים, הם בכושר, הם יודעים להשתמש ברימונים, בטילים, במטענים. יודעים לירות. יודעים לרצוח". המראיין מדגיש: "מדובר כאן בלוחמים עם מטרה אחת וזה לרצוח כמה שיותר יהודים".

אלוס רץ לביתו, לקח את אקדח הגלוק שלו עם מחסנית אחת (15 כדורים), ויצא לרחוב "בלי כובע זיהוי, בלי פלאפון". הוא צעק לאשתו לסגור את הדלת ויצא לבדוק.

הקרב ברחובות

אלוס מספר כי כשהגיע לאזור הירי, הוא ראה את חברו השוטר רוני אברם ואת ישראל צ'אנה, בחור אתיופי גבוה, שבמהלך הקרב נפלו. כשהוא נכנס לרחוב הגורן, הוא הבין שבתי העץ בשכונה חסרי ממ"דים, והתושבים הרצים למגוניות או לחדרי מדרגות ואלה הפכו ל"מלכודת מוות".

"אני שומע יריות, ואני רואה שני אזרחים רצים. נערה עם חולצה שחורה רצה ומאחוריה בחור מבוגר עם שיער לבן רץ אחריה, אני עדיין לא קולט לאיפה נכנסתי". הוא זיהה שלושה מחבלים מאחוריהם, יורים עליהם ממרחק 40 מטר.

"מה עולה לך בראש כשאתה מוצא את עצמך מול מחבלים?"

חוסר אונים. חוסר אונים. אתה לא יודע מה לעשות". מתוך ייאוש, הוא ירה שתי יריות: "אני יורד את שני הכדורים האלה. וגם הירי, הסאונד עצמו, הוא עד היום במוח אתה שומע את הטטטה, את העוצמה של הירי של הקלאץ' ואתה עם האקדח יורה, זה נשמע כמו קפצונים, כמו צעצוע ואז אתה מבין כמה אתה חסר אונים". במזל, אחד הכדורים פגע בירך של מחבל, וזה גרם לשניים האחרים להפנות את תשומת ליבם אל אלוס, ולהתחיל לירות אוטומטית לעברו.

הנס עם הרב שחר

בשלב זה, אלוס נסוג לרחוב הגורן הפנימי, ושם פגש את הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני. "אני רואה אותו פצוע בשארית כוחותיו הוא ככה עם האקדח שלו על הבטן". הרב שחר היה פצוע קשה ברגלו. אלוס החל לטפל בפצועים נוספים בסמוך, וכשחזר לרב שחר, מחבל הגיע לרחוב, במרחק 22 מטר, והחל לירות.

"איתמר לא חשב הרבה. קפץ על גופי. היה מוכן לקבל כדור למעני. היה מוכן למות, כדי שאני אשאר חי", מצטט אלוס את דברי הרב.

אלוס הודה: "אני אף פעם לא חשבתי לקבל כדור בשבילך, אף פעם לא חשבתי למות למענך באמת יורים עליי. יש לי זמן לחשוב על זה? יורים עליי אני רוצה לשכב, אז אמרתי אני מעדיף לשכב עליך, שנהיה גוש אחד. לא נהיה שני גושים זה השיקול באפס שניות".

המחבל ירה במשך שבע שניות, כמעט מחסנית שלמה. "יום אחרי זה שאני מגיע למקום ואני רואה את הכתם דם של הרב פה… אני הולך שמה אני רואה את התרמילים ואז אני מתחיל לספור צעדים אני אומר איך הוא לא פגע". אלוס תיאר כיצד סימני הירי היו מכל עבר, "על אבני שפה עדיין יש שמה סימני ירי ואיפה שאני הייתי עם הרב נקי כאילו איזה כיפה ששמרה עלינו". לאחר שהירי נפסק, אלוס גרר את הרב לתוך בית סמוך וטיפל בו.

הפחד והרצון להיפצע

הקרבות נמשכו בעיר במשך שעות ארוכות ואלוס מתאר חוסר אונים ופחד.

באיזה שלב אתה אומר לעצמך, 'רגע אני רץ, אני אני אמצא מקום מסתור' ואני אצלצל למשטרה, אני אצלצל לצבא, ואני אקפיץ עוד כוחות? איפה הכוחות? איך אני לבד פה'? 

"אין. אני לא אני לא חושב על כלום… אני בפחד פחד אטומי". הוא מספר על רגע שבו ביקש מבורא עולם להיפצע: "הגעתי לשלב מסוים במהלך הלחימה, שאני מבקש מהקדוש ברוך הוא להיפצע". כשהוא רואה אזרחים נפצעים, הוא מקנא בהם: "אני מקנא בו, אני גם רוצה להיפצע, אבל לא יכול. אין עליי כלום, אין עליי שריטה. אין כלום ואני ממשיך ללכת".

במהלך הלחימה, אלוס הספיק לחסל מחבל נוסף שניסה לזרוק עליו רימון רסס ממרחק 6 מטרים. "אני מטפס שמה על הפילר של החשמל, מציץ עם הראש, אני רואה את הדמות של המחבל, עם הנשק לכיוון הכניסה. אני בגב שלו… אני מטפס פיזית על החומה נצמד לפנים ומבצע ארבע כדורים לכיוון הפנים. מחסל את המחבל".

הצלת החייל דניס והחזרה לשדה הקרב

ואז אני אני רואה מדים, מדים של צה"ל לא מחבלים. המחבלים באו עם מדים דומים לשל צהל". החייל היה דניס, פצוע משבעה כדורים בגוף, כולל כדור בראש.

כשמחבל יצא מבית סמוך וירה לעברם, אלוס שוב קפץ על החייל. דניס, במצב קשה, והוא אמר לי: "לך תילחם תעזוב אני סיימתי". אלוס סירב לעזוב, וברגע שהיו אנשי איחוד הצלה שהגיעו לטפל בדניס, אלוס תפס יוזמה להסיע אותו לבית החולים.

הוא לקח רכב הונדה שחור מתושב בשם יורי (שגופתו וגופת אשתו היו ליד המיגונית), והסיע את דניס לסורוקה בבאר שבע, מנסה לדובב אותו כל הדרך.

כשהגיע לבית החולים, ראה אלוס את עצמו מכוסה בדם. לאחר שהרופאים בדקו אותו ולא מצאו פגיעה, הוא הרגיש תחושת אכזבה: "אני אני מסתכל עליו בבאסה. אני אומר לו תבדוק עוד פעם, תבדוק אולי התפוצץ על רימון. תבדוק אולי רסס משהו קטן. באותו שלב הרגשתי נחת, הרגשתי כאילו אני פצוע ואני בבית חולים". הוא תיאר זאת כ"החלום" שלו באותו רגע – להיות במקום מוגן.

אבל אחרי 20 שניות ליד הרכב, חשב על משפחתו, חבריו שנרצחו, והמחבלים שאולי עדיין באופקים, והחליט לחזור: "אמרתי בטוח צריכים אותי. אני חוזר בחזרה לאופקים. מגיע לבית לוקח את כובע המשטרה שלי, את הפלאפון ואני יוצא שוב פעם".

"אני לא ראוי לחזור לבית"

כשחזר הביתה, אשתו צרחה, כיוון שרצו שמועות ש"שוטר אילוז נרצח". הוא הודה שהכניס בראשם של ילדיו תמונות קשות. אך למרות תחנוני אשתו, הוא חזר לזירה: "אנשים צריכים אותי אני עדיין שומע יריות ברקע אזעקות סירנות… אני חייב לצאת ואני יוצא שוב פעם".

בהמשך הקרב, אלוס סייע בפינוי משפחת ביליה מגג ביתם (כולל תינוקת בת חודש), וחיסל את המחבל המבוצר האחרון, שהעמיד פני נכנע, אך גרר עמו מטען חבלה כדי להתאבד על הכוחות.

לאחר שהקרבות שככו והוא חזר לנקודת הכינוס עם הכוחות בשבע בערב, אלוס חש אשמת ניצול: "אני בתחושה שאני לא ראוי לחזור לבית אני לא ראוי". הוא מספר כי תחושה זו (אשמת ניצול) היא תופעה שכיחה אצל ניצולים, כפי שהסבירה לו הפסיכולוגית.

פרסום הנס והמסר לעם

בתוך הכאוס והשכול (במשטרה איבדו 63 שוטרים, ואלוס הכיר 42 מהם), הוא קיבל שיחת טלפון מחזקת. "אחרי איזה חמישה ימים בערך, אני מקבל טלפון ממספר שאני לא מכיר. הלו איתמר, כן מי זה מה שלומך אחי, זה דניס דניס החייל". אלוס מספר שהתרגש עד דמעות ושדניס, חצי רובוקופ, חזר לשרת בפיקוד דרום. גם הרב שחר חי, והציל לו את היד.

אלוס מדגיש כי המטרה שלו כיום היא "לפרסם את הנס". הוא מסרב לכנות את השבת ההיא "שבת שחורה" או "ארורה": "אני מבחינתי, זו שבת של הרבה ניסים. שבת של גבורה". הוא מציין כי מאירועים כמו בנובה, שבהם נרצחו 364 איש, "מעל 3,500 איש ניצלו שמה. כל אחד שמה זה נס".

הפציעה השקופה: פוסט טראומה

אלוס מודה שהוא מתמודד כיום עם פוסט טראומה, המכונה "הפציעה השקטה הפציעה השקופה".

"זה יכול לעבוד מהרבה דברים זה משהו כללי פוסט טראומה… יש ימים טובים ימים פחות טובים אה טיפל אצל פסיכיאטר אצל פסיכולוג ואני אומר זה חשוב מי שיש לו קושי ויש ימים קשים יש ימים של דאוונים של נפילות תדברו".

הוא פונה לאחים לנשק ולציבור הרחב במסר: "אם יש לכם איזה צער איזה כ איזה איזה משהו פנימי, איזה נפילה, תדברו על זה, תפנו למישהו, זה יכול לעזור, זה מציל חיים, תשתפו". הוא מדגיש את הצורך ללמוד לחיות לצד המגבלה הפוסט טראומטית: "שתגיע הטריגר תדע לקבל אותו ותדע לנשום את הנשימות הנכונות ולהרגיע את הנפש".