שנתיים לטבח השבעה באוקטובר, התארח באולפן סרוגים גיבור ישראל רמי דוידיאן, שהציל חיים רבים של מבלים בפסטיבל הנובה והביא אותם לאזור הבטוח תוך סיכון חייו. בשיחה איתנו הוא סיפר על אירועי אותו יום, וגם על הצער שמלווה אותו מאז.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

רמי דוידיאן מספר על ה-7 באוקטובר

אבא שמר עליי, במקום שהייתי אנשים לא חזרו

נתנאל איזק: רמי תספר לנו רגע קצת על עצמך, אתה יודע רמי דודיאן בבת אחת פרצת, לצד הטרגדיה הנוראה – גיבור ישראל – אבל ככה כמה מילים רגע שנבין מי אתה ומאיפה באת.

רמי דוידיאן: זה אני גר במושב פטיש נולדתי במושב הזה מושב של א יוצא איראן הפרסית נשוי לאירס אבא לארבעה ילדים ושישה נכדים שבעה באוקטובר בשבילי הוא יום מיוחד לא בגלל מה שקרה בנובה כי אבא שלי נפטר ב-1978 ביום שמחת תורה, לי זה יום קדוש כמובן. אתה יודע מה הכי מעניין אותי שעוד ב-7 באוקטובר תמיד חשבתי עליו, הוא שמר עליי שם! אני אומר את זה באמונה שלמה, כי איפה שאני הייתי, אנשים לא חזרו הביתה.

אני רגע חוזר איתך קצת אחורה, לשבעה באוקטובר, בשעה שש וחצי, בבוקר אזעקות, אתם לילה לפני זה ידעתם משהו שמעתם? הרי מושב פטיש הוא נמצא אם אני זוכר נכון לכיוון אופקים.

פטיש נמצא בין רעים לאופקים. לא ידענו שום דבר בששה באוקטובר חגנו כמו כל עם ישראל את החג עם הילדים והנכדים. את האמת קמתי בשמחת תורה מוקדם התכונתי ללכת לבית הכנסת.

אשתי אומרת לי אל תלך ואני נוסע

אתה היית ער עוד לפני האזעקות?

לפני האזעקות. מושבניקים קמים מוקדם. חיכיתי לאשתי שאני אשתה איתה את הקפה של הבוקר כמו כל יום שבת אבל בשש ושלושים התחיל מטח שאנחנו לא רגילים אליו. אנחנו רגילים שתיים-שלוש קאסמים. הפעם זה היה 'בעל הבית השתגע' אבל אני אנחנו לא מספיקים להיכנס לממ"ד הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, כשאני אומר לאשתי, אולי זה הבנות ואני עונה. על הקו נמצא חבר הטוב – אמיר לוי.

הוא מבקש ממני רמי, תצא להציל את בן. אני שואל אותו מי זה בן? אומר 'בן זה הבן של החבר שלי שנמצא ליד החווה הסמוכה לקיבוץ רעים'. אני אומר לו חמש דקות אני יוצא. אני לא יודע שום דבר.

אתה מבין שיש מסיבה בקיבוצים ידעתם שיש מסיבה.

רמי דוידיאן: אני לא מבין כלום. שום דבר, לא הבנו. ואני אומר לו 'חמש דקות אני יוצא אליו. אל תדאג". שלחו לי מיקום, אבל בדרך שאני יוצא לאוטו, אשתי מנסה לעצור אותי בכל הכוח 'אין מצב שתצא' תראה מה קורה בשמיים. הנכדים, הילדים, צריכים עזרה. ואני אומר לה 'איריס חמש דקות, מה זה החווה, אני חוזר'. כמה שהיא צועקת אני לא מקשיב לה, אני עולה לאוטו ונוסע להביא את בן הזה.

עוד לפני שאני מגיע למיקום שהוא שלח, אני רואה שני זוגות אופניים לפניי, ושמה זרוקות אצבעות כרותות. הייתי בטוח זה תאונת דרכים.

אתה לא מעלה על הדעת.

לא מעלה על הדעת כלום. לא יודע. אטום. בינתיים מתקשר לחתן, קח את האופניים. ממשיך הלאה, אני פוגש עוד אירוע, עוד 900 מטר ממני שוב רואה טנדר מסקרן אותי למה יוצא עשן מהטנדר הזה. כשאני מביט בטנדר, צעקתי 'מי רצח את האנשים האלה?!' ארבעה אנשים ירויים באוטו,  ואז ברקע אני מתחיל לשמוע אלפי יריות כשאני מסתכל במרחק עוד, 900 מטר ממני זה בסיס פיקוד העורף הסמוך למושב פטיש, ואני רואה טנדרים ועל הטנדרים חיילים ויריות. ואני אומר לעצמי דווקא היום צעל עושה מטווחים ואימונים?!

זאת אומרת בתודעה שלך בעצם צה"ל מתאמן.

רמי דוידיאן: כן. רצתי לאוטו רציתי לספר למשטרה מה ראיתי. צלצול צלצול, כשאף אחד לא עונה לי אני מחליט לעזוב את הכל לנסוע לכיוון בן. אתה יודע בתור איש מאמין, אני אומר את זה היום, הנס הראשון שלי קרה כבר ב-7:30 בבוקר. זה שאני פה על הרגליים, זה הנס הראשון שלי כי אם ביום רגיל אומרים לי סע לחווה הכי פשוט בעולם – יוצא מפטיש פונה ימינה אל צומת אורים ימינה עוד קילומטר מגיע לחווה.

באמצע הדרך אני פוגש נחיל של ילדים רצים

אני לא יודע למה באותו יום, החלטתי לא לנסוע על הכביש אלא אחרי 40 מטר, לקחתי פנייה לדרך כורכר קשה יותר וארוכה משם החלטתי לפנות ימינה. באמצע הדרך אני פוגש נחיל של ילדים רצים לכל עבר. כשאני מגיע לקבוצות הראשונות, אתה מתחיל מתחיל לשמוע דיבורים שקשה לך להאמין להם.

הם אומרים לי 'מחבלים באוויר, רצחו את החברים, את הדודים, חבר שלי, את אחותי'. כל אחד מספר לי משהו. אחרי כמה דקות גם קשה לי להאמין לסיפורים האלה. הבנתי שיש אירוע ושהם לא במצב טוב. צעקתי להם 'בואו אליי' את מי שיכול היה ללכת ברגל, כיוונתי לצד מזרח. מי שיש לו כוח השארתי ואמרתי להם שבו פה ואני אדאג שיקחו אתכם. חייגתי למרכז היישוב שלי, לאיריס, לחתנים, תתחילו להוציא לי טנדרים. אני הייתי הסטארטר. כמו באוטו, הדבר שמניע. אני הייתי הסטארטר של כל הניצולים האלה".

פה התחיל המסע שלי

רוב הניצולים הגיעו למרכז היישוב שלי. חלקם גם אליי הביתה. חלקם הגדול מאוד הפצועים ומותשים. ופה התחיל המסע שלי.

יצאתי להציל את בן. אני לא ידעתי מה קורה אז. אחרי שהפרק הראשון הסתיים, אני המשכתי לבן. הוא התחבא באחד הוואדיות, אבל בן לא היה לבד, היו איתו קבוצה שפחדה לצאת בכלל. הם הזהירו אותו אל תצא 'הוא מחבל' הוא מפתה אותך. לקח הרב זמן עד ששכנענו אותם לצאת . חזרנו לבית שלי. ואצלי בבית המון צעירים, אחד הצעירים שהבאתי ביקש שאני אציל את החברה שלו. 'הכל בסדר, גם ככה אני חוזר. תהיה רגוע'. ואז אני חוזר חזרה, וקורה משהו מוזר. בשמונה דקות נסיעה, הטלפונים שלי לא מפסיקים לצלצל. מי מכיר את רמי בכלל? זה לא רק טלפון זה גם הודעות. הכל.

ואתה אדם פרטי אדם פרטי לחלוטין

רמי דוידיאן: אני אנונימי לחלוטין. וכשאתה רואה את הכמות טלפונים, אתה לא מבין! זה כמו לקבל סטירה אחרי סטירה סטירה!. זה לא בוקר טוב. זה לא שבת שלום. זה לא חג שמח. אלפי אנשים מכל קצוות הארץ. אבל כשאני קורא ושומע את השיחות טלפון וקורא את ההודעות הקוליות והכתובות זה כמו לקחת סכין יפני וכל אחד מתחיל לחצוב את הלב שלך. כל אחד חותך. כל אחד מתחנן. כל אחד מבקש, יש לי ילד אחד. קשה לשמוע אמא שאומרת לי 'יש לי בת אחת, והיא באה לי אחרי 20 שנה. תציל אותה!'.

למזלי הרב אני מכיר כל מקום באזור. אני עובד שמה מגיל 13. אני מכיר כל ואדי, כל ציר, כל פינה, כל צינור. אז היה לי קצת ידע באזור. זה מה שעזר לי. וגם עזר לי שהיו לי שלושה טלפונים. וגם זה שאני יודע ערבית. הכל התכנס לי לאותו יום. מישהו הכין את רמי ליום הזה! מישהו הכין אותי ליום הזה כי הכל הסתדר לי שם.

חמש דקות זה הבדל בין חיים למוות

באותו הזמן נזכרתי, כמה לי היה קשה לגדול בלי אבא. איך אני אשאיר אותם ככה. זה עשה לי משהו בלב. הבטחתי לכולם. עוד דקה אני מגיע. עוד חמש דקות. אבל אתם צריכים להבין – החמש דקות שלי, זה לא החמש דקות שלהם. חמש דקות שלהם זה עולם. זה עולם. זה בין חיים למוות.

וכשאתה מגיע לאזור של השדות. מה אתה רואה?

רמי דוידיאן: מראות קשים, שקשה אפילו לתאר אותם. ילדים יפים זרוקים מכל עבר בפרדסים, בחלקות הפתוחות, אתה רואה שרדפו אחריהם וירו עליהם. זה עוד בשלב היותר מוקדם, בשלב היותר מאוחר דברים הרבה יותר קשים. אני לא יודע אי פעם אני אצליח אפילו לשכוח את זה.

המראות הקשים האלה. אני תמיד אומר באיזשהו שלב כאילו זה משהו מחיי יום-יום שלי. לראות גופות, לחסות, לקרוא שמע ישראל. חלקם זה כאילו משהו מהחיים. שום דבר לא הפריע לי באמת. הכל עשיתי. אבל בשלב יותר מאוחר היה קשה לי לעכל את זה. אפילו בכיתי המון. קשה להריח ריחות שאתה לא רגיל אליהם. חלק מהמקרים אתה יודע גם ישרוף אפילו.

ברוב המקרים היה קשה לי להגיד להם. אז חלקם חייגו אליי. דרך שיחה שלישית, דרך חברים ואז אמרתי להם יש לי דקה, אין לי יותר ואחד האחיות של אחד הנרצחים במגונית אמרה, "אל תשאיר בוודאות, רק תגיד לי את האמת." אמר רמי לא יכול להגיד לה שאחה לא בן החיים. אז אמרתי לה, "זרקו מלא רימונים למיגוניות וניתקתי את השיחת טלפון ובחלקם שיקרתי להם. כששאלו אותי למה אתה בוכה? שקרתי להם. אני בוכה כי צה"ל הגיע לפה. צה"ל אומר לי שטח צבאי סגור זה הסיבה שאני בוכה.

ההחלטה הכי גדלה שלי שתלווה אותי כל החיים שלי למה הבטחתי ולא הספקתי. על זה אני משלם מחיר כבד היום.

נתנאל איזק: הכוונה להורים של הילדים?

רמי דוידיאן: הבטחתי שאני מוציא את הילדים שלהם. כמות האירועים הייתה כמות אדירה אדירה של אירועים. גם הייתי צריך לקחת החלטות קשות: למי להוציא אותם? לאן להיכנס?. אז נעזרתי בחתנים, בחברים, בתושבי פטיש. מה שלא הספקתי, שלחתי הלאה. אבל ההחלטות שלי היו החלטות קשות. את מי להציל קודם? אז אם לא הספקתי, אז נכשלתי. כן רמי נכשל.

גופי תקשורת מסוימים מעבירים עליך ביקורת, על החלטות שלקחת בזמן אמת, כשאתה אזרח. אתה אזרח שנכנסת שטח שורץ מחבלים וחוטף ביקורת.

רמי דוידיאן: נכון. הם אמרו שרמי, לקח קרדיט על דברים אחרים. רמי אומר שהוא הציל את פלוני אלמוני והם הורים שלו, אז אין בעיה תביאו לי אותם, אני רוצה להכיר, אותם אני רוצה להתנצל.

עד היום הצבא לא תיחקר אותי

נתנאל איזק: אני אגיד לך את האמת. אני רואה שאתה מדבר מדם ליבך. אני יכול לומר לך ש-99% מהאוכלוסייה יודעים ומכירים מי זה רמי דוידיאן וגם 99% מהאוכלוסיה לא נמצא בוויכוח האם בן אדם הציל 700 או 600 או 500 זה אפסילון. כי בסופו של דבר, בן אדם שנכנס ביוזמתו ומטעם עצמו, כמו שאתה עשית, ומקים חמ"ל מסוים כפי שאתה עשית, ומציל חיי אדם. אתה יודע מאוד קל לשבת מעונב באולפן או להיות במקלט ולהעביר ביקורת על בן אדם אחר.

רמי דוידיאן: שאלו אותי באולפנים, איך צה"ל לא פנה אליך עד היום.

צה"ל בתחילה הכחיש.

רמי דוידיאן: הכחיש הכל. אז בגלל זה גם בגלל זה לא פנו אליי. עד היום אף אחד לא תחקר אותי.

אתה אומר לנו, רמי דודיאין שהיה בשטח משעה 7 בבוקר הלוך וחזור עד אחר הצהריים הציל מאות אנשים, פגש, ראה, דיבר. לא זומנת לשום מתן עדות? שום תחקיר? שום דבר?!

רמי דוידיאן: לא תחקיר ולא שום דבר. למרות שבניצולים שלי, בין הניצולים היו שוטרים, הם ברחו מהאירוע בהתחלה. כעסתי, אתם צריכים לעזור לי! אחר כך ניסיתי לברר למה לא אמרו אמת. אמרו לי רמי תעצור, הם היו בסיטואציה קשה. רק אתה צריך להבין את זה. אף אחד לא יבין. אז עצרתי ולא שאלתי גם שוטרים רמי הציל.

אמרתי להם בערבית תנו לי את הילדה

רמי מספר על איך הסתנן לתוך מחבלי חמאס כדי להציל חטופה כשהוא מדבר איתם בערבית ומתנדב להסיע אותה.

במלך היום הצלנו המון. באחת הקבוצות שהצלנו היו שתי ערות מדהימות. רומי וזוהר שהצלנו. הן אומרות לי עמית נשארה מאחורה, חברה שלנו הלכה לאיבוד. היא הייתה בשטח שורץ מחבלים. אני רואה מחבלים בוזזים הכל. רואה אש. אני מגיע אליה אחרי שאומרת לי בטלפון שהיא שומעת את הצפצופים של האוטו שלי. אבל כשאני מגיע אליה, אני רואה סביבה חמישה שישה נוח'בות.

רגע אני ארחיב את הסיטואציה כי בעצם הנוח'בות היו בפריצה הראשונה ובשלב השני הגיע מה שנקרא כוחות חי"ר חמאס. ובשלב השלישי הגיעו בוזזים ומה שאתה רואה אלה הבוזזים.

הם לא רק בזזו, הם גם שרפו ואנסו. הם מחבלים לכל דבר ועניין. אז הגעתי ונראיתי להם כאחד הבוזזים, עם חולצה טריקו. ואני אומר להם בערבית 'תנו לי את הילדה אני אקח אותה עם האוטו' והם מוסרים אלי אותה והיא הייתה קפואה לחלוטין. רק כשהתרחקנו דיברתי איתה בעברית והיא הבינה שהיא ניצלה.

ומה קורה מאז הטבח?

אני נמצא בקשר עם המון צעירים. מלווה. מתייעצים איתי. לוקחים אותי להסברה בארץ ובעולם. אני פוגש בהרצאות שלי בארץ המון משפחות, את חלקם הצלחתי להציל. חלקם לא. קשה לי. אני מלווה המון משפחות של ילדים שלא הצלחנו להציל. מתחזק מהם, הם מתחזקים מרמי.

ואתה מצליח לישון בלילה?

רמי דוידיאן: לישון זה רק הגדרה. גם אם אני מאוד אוהב, אני עולה לישון, כן אבל זה חצי שעה-שעה. ואתה מתעורר עם דברים שלא מאחל לאף אחד. זה רודף. זה רודף אותך. אתה יודע. גם בכבישים שאני נוסע היום, אתה רואה דברים. טריגרים, אוטו, צבע שנזכר שהיה גוף, צבעים של מכוניות שאני זוכר שהיה גופות שם. זה תוקף אותך, זה מרעיד, אתה מתכווץ כמו קיפוד, אתה לא יודע איך לנשום.

כל עץ באזור המסיבה זה כמו מזוזה אצלכם בבית. יש לו משמעות. יש לעצים אלה משמעות. אני יודע מה היה בעצים האלה. כל עץ זה מזוזה. עם ישראל צריך להגיע למקום הזה לחבק את העצים האלה. הם יחבקו את האלה שאיבדנו. הרבה כאב השארתי במקום הזה בגלל זה גם קשה לי להתנתק מהיום הזה.

מה שהחזיר אותי הביתה זו אהבת חינם

לסיכום אומר רמי: אני אומר לכם, אני הייתי במקום שאנשים לא חזרו הביתה. מה שהחזיר אותי הביתה זה אהבת חינם שרמי נותן, עוזר לכולם. בוא שהשנה הזאתי נחבק את החטופים שיחזרו הביתה, את ההורים שאיבדו את היקרים. כי כשנכבד אחד לשני ונחבק אחד את השני אני מאמין שתהיה לנו מדינה מדהימה. עם נבחר זה עם שיודע לחבק.