הספר "חיים היא – נשים והלכה בצומת החיים" נולד מתוך שנים של הוראה ולימוד. הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראשת בית המדרש לנשים בהיכל שלמה וראשת התוכנית לכתיבה הלכתית במגדל עוז, חיה את הלימוד מאז ילדותה. "אני ממש זוכרת את עצמי בגיל ארבע עומדת ליד הרב בבית הכנסת, עם אוזן קרויה לכל דבר תורה", היא משתפת. הלימוד אצלה מעולם לא היה תגובה למחסומים, אלא שפה טבעית של חיים.

קרדיט: הוצאת קורן-מגיד

אבל השנים האחרונות – והמפגש המתמשך שלה עם נשים רבות בבתי מדרש, באולפנות ובמדרשות – העלו בפניה שאלה אחת גדולה, מורכבת ובלתי פתורה: איך מדברת ההלכה אל נשים? ואיך יכולה אישה לדבר אותה מחדש, מבלי לפרוץ גדרים, אלא לפרש באחריות?

הספר אינו אוסף של פסקי הלכה ואינו סדרה של הכרעות חד-משמעיות. הוא שזור במתח הפנימי שהיא עצמה חיה בו: בין הרצון העמוק לשמר את המבנים ההלכתיים לבין ההבנה שהמציאות – ובעיקר מציאות חייהן של נשים דתיות היום – דורשת תשובות אחרות, או לפחות שפה אחרת. לעיתים הפתרון שהיא מציעה הוא "תרגום" של ההלכה לשפת החיים, ולעיתים – הכרה במתח, גם מבלי להכריע בו.

"אני באה מעולם שמרני, ובסוף זה קצת ב-DNA שלי", היא אומרת, ומספרת על הדילמות שמתעוררות מתוך עצם החיים: הצורך לדבר אחרת על צניעות, ההתלבטות סביב שאלות כמו זימון, הנראות של נשים בבית הכנסת, ועוד. "מה שהיה חסר לי, זה שההלכה תיגע יותר בחיים עצמם", היא אומרת, לא מתוך עמדה לוחמנית אלא מתוך קשב עמוק, ובעיקר אחריות.

גישה זו מורגשת לאורך כל דפי הספר. היא לא מבקשת לשנות את ההלכה מבחוץ – אלא להפך: "אני לא כועסת", היא מדגישה. "אין בי כעס. אני במקום של תיקון, לא של מרד. אני פועלת מתוך אהבת תורה, לא מתוך אסטרטגיה". זו אמירה נדירה – במיוחד בעולם שבו שאלות מגדר והלכה מועלות לעיתים מתוך תחושת ניכור, כאב או מחאה.

הספר עוסק בסוגיות הלכתיות שונות – החל מטבילה, דרך מוסד הפילגשות, ועד שותפות נשים בזימון – אבל מבקש להציע משהו רחב יותר: מודל של מחשבה תורנית נשית, זהירה ומעמיקה, ששואפת לגעת באמת. "הרבה נשים פוגשות את ההלכה בתחושת זרות או אי-נוחות", היא אומרת, "והמטרה שלי הייתה לא להציע מהפכה, אלא מפתח. שפה. מרחב שיאפשר להבין, להרגיש ולבחור".

מאחורי הספר עומדות גם שנים של הוראה וליווי נשים בלימוד. תוך כדי עבודה עליו, היא כבר עמלה על פרויקט שאפתני אחר: כתיבת "שולחן ערוך לנשים", סדרת ספרים הלכתיים מסודרים לפי נושאים, המיועדים לתת מענה מדויק לשאלות שנשים פוגשות – לא כסוג של קיצור שולחן ערוך מותאם, אלא כמענה שמדבר מתוך נקודת המבט שלהן. הכרך הראשון, שיתפרסם בשנה הבאה, עוסק בימים נוראים.

לשאלתי אם היא רואה את ההלכה כמשהו דינמי או קבוע, היא עונה בזהירות אבל בבירור: "היתרון של תורה שבעל פה זה שהיא כל הזמן מגיבה למציאות. לא שינינו את ההלכה – אבל כן משתנה האופן שבו אנחנו מיישמים אותה. כמו שהמציאו את הדפוס ופתאום הספרים הפכו לרבנים שלנו – אז יש שינויים, אבל הם באים מהחיים".

בין אם מדובר בתרגום ההלכה לשפה עכשווית, בשאלות של מנהג ונראות, או בעמידה הנדרשת כדי להרגיש שגם נשים נמצאות בבית הכנסת – הרבנית טיקוצ'ינסקי עושה כל זאת לא מתוך רצון לבטל את הקיים, אלא להעמיק בו, לדייק אותו, ולאפשר לו להיות נאמן גם למציאות החיים החדשה של נשים לומדות תורה. "ההלכה לא נועדה לכבות", היא אומרת. "היא נועדה להצמיח".

הפרק הראשון בספר עוסק, לדבריה, באחת השאלות הזהותיות העמוקות ביותר, ונכתב בעקבות מקרה הלכתי שטלטל אותה אישית. "זו לא הייתה רק שאלה של הלכה – זו הייתה שאלה של זהות. והוא ייצג בעיניי את עומק הדילמה של נשים בדור הזה".

ובתווך – חיים. חיים של נשים שמבקשות תורה, לא כמהפכה, אלא כמרכז חיים. חיים שיש בהם גם מסורת וגם שאלה, גם לימוד וגם התבוננות, גם נאמנות וגם חידוש.

או כמו שהיא עצמה מסכמת: "עצם זה שאנחנו שואלות – זו כבר התחלה של תשובה".