משמר הכרמל: הסיפור החלוצי-ציוני שנשכח ונחשף מחדש 90 שנה אחרי

זה קרה לפני תשעים שנה בדיוק, בשבוע הראשון של שנת תרצ"ו. סיפור הרואי של התיישבות, מופת של חלוציות ציונית בכלל וציונית-דתית בפרט.

הכביש העולה לכיוון בית אורן, אנדרטת האש ומרומי הכרמל צר ומפותל. הנוף מרחיב בכל ימות השנה. לא בכדי שר עליו יורם טהר לב "ההר הירוק כל ימות השנה". באחד מעיקולי הדרך, לא רחוק ממחצבות קדומים, שלט חום המפנה אותנו לעבר חוות משמר הכרמל. מי היא הייתה? מה סיפורה? ממש ברוך ג'מילי של הכרמל.

מה שהניע את המחקר

אז עלינו ונכנסנו פנימה. את הדחף לדעת מספק לנו פרופ' אלעד בן דרור ממושב ניר עציון הסמוך למקום. כשהיה מדריך טיולים במלון ניר עציון הסמוך אחד האורחים שהתארח במלון חשף אותו לסיפור.

אנחנו עומדים ליד "מצפור הנוטרים" המשקיף על הים התיכון ועל עתלית, תצפית דומה יש לו לפרופ' בן דרור גם מביתו. אולי זה מה שדחף אותו לחקור וללמוד את הסיפור הנשכח.

"את סיפורה של קבוצת משמר הכרמל, דומה שאיש אינו זוכר" הוא אומר לי.

עכשיו, 90 שנה אחרי העלייה ההיא פרופ' בן-דרור רוצה לתת לסיפור הזה את מקומו הראוי בהיסטוריה הציונית. בן-דרור חוקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן, וראש אקדמי של המכללה לפיקוד טקטי בצה"ל וגם כראש המכון לחקר המחתרות ע"ש בגין החליט להבין מה הסיפור שם. אמר ועשה.

פגישה עם אחרוני המתיישבים

"יום אחד פגשתי את יצחק ריש, שהיה מאחרוני המתיישבים המקוריים של משמר הכרמל שנותרו בחיים", הוא מספר. "בשנת 1985 הוא כתב את הספרון 'חלוציות ביערות הכרמל', שבו גולל את סיפורה של הקבוצה, וגם ביקר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את יחס המוסדות כלפיה. ריש השביע אותי שאספר את סיפור הקבוצה בכל טיול שאני מדריך באזור, וכך עשיתי".

ספר מרתק שכתב ריש מגולל את הסיפור.

גבעת שלאלה וחזונו של יוסף לוי

בתחילת המאה ה-20, האזור ההררי בין צומת פורידיס בדרום לשוליה של חיפה בצפון היה ריק מאדם כמעט לחלוטין. את קצותיו של השטח הלא מיושב סימנו הכפרים הערביים עין חוד (כיום עין הוד) ודמון (כלא דמון), וכן הכפרים הדרוזיים דליית אל כרמל ועוספיה. אל השניים האלה, השוכנים במעלה ההר, היה אפשר להגיע בכביש משובש ומפותל שיצא מקצה שכונת אחוזה בחיפה, אך רק כלי רכב עמידים במיוחד היו מסוגלים לעבור בו.

במרכז השטח האסטרטגי הזה, החולש היום על כביש 4, ניצבת לה 'גבעת שלאלה' – גבעה עגולה, תל טבעי שמוגבה מסביבתו ובולט. הגבעה וסביבותיה משכו את עינו של המהנדס יוסף לוי, אחד מבוני הארץ בשנים ההן. שמו של לוי מוכר בעיקר ליודעי קורותיה של נהריה, שהוא היה בין מייסדיה, אבל התוכניות שלו היו גדולות הרבה יותר.

בין השאר הוא ביקש להקים עיר עברית שתשתרע מנחל הקישון ועד לנחל נעמן בפאתי עכו. תוכניתו הגרנדיוזית ביותר דיברה על עיר קיט שתקום ביערות הכרמל ותהווה גבול דרומי של העיר חיפה – שאותה ראה בדמיונו הקודח מתפרסת לאורכו ולרוחבו של הר הכרמל.

לשם כך, לוי היה זקוק כמובן לאדמות. הוא חבר לשני שותפים נוספים, ויחד הם רכשו משוכרי מנסור בשנת 1934 כ-6,000 דונם. וכך מתאר יצחק ריש את הסיור המקדים שערך להם לוי במקום:

"יצאנו מחיפה ונסענו עד אחוזה בכביש, משם והלאה בדרך עפר שהתפתלה בעליות וירידות, בעיקולים ועיקופים בין הגבעות עד דמון. כאן היה סופה של הדרך. ירדנו מהמכוניות, סבבנו את בנייני החווה והגענו לשביל שהתחיל מאחוריהם. והנה נתגלה לפנינו נוף של הרים מיוערים ובקעות עמוקות ובטבורו גבעה עגולה לא גבוהה, ועל פסגתה חורבה שדמתה לטירה עתיקה. לא היססנו רגע, והחלטנו לבנות יישוב יהודי ראשון בחלק זה של הכרמל**".

התיישבות חלוצית ומאבק הישרדות

האריסים שעיבדו את הקרקע הורשו להישאר בה עד סתיו 1935, ובינתיים ניגש לוי למלאכת השיווק. חלקות בנות עשרה דונמים הוצעו במחיר של 150 לירות ארץ-ישראליות, אך הביקוש היה נמוך עקב הריחוק מחיפה ותנאי השטח – הררי, לא נגיש וריק מיהודים.

קונים פוטנציאליים אחדים אכן התרשמו ממסע הפרסום והגיעו לראות את האתר במו עיניהם, אך גם הם חזרו בהם לאחר שהבינו כמה הוא רחוק מהציוויליזציה, וכמה קשה יהיה לקיים בו חיים נורמליים.

כמוצא וכפתרון החליטו לוי ואנשיו להכשיר את לב השטח, לקשר אותו בכביש לדרך חיפה-עוספיה, ובעיקר להציב שם התיישבות קבע יהודית שתמשוך את לב הרוכשים. לוי איתר קבוצה של כ-15 גברים ונשים צעירים, כולם ציונים-דתיים, חברי הפועל המזרחי. הוא הציע להם להתיישב בגבעת שלאלה, לעבוד בה ולפתח אותה, והבטיח כי בתמורה יקבלו נחלה – דונם לכל שנת עבודה.

בשבוע הראשון של שנת תרצ"ו, תחילת אוקטובר 1935, הגיעו חברי הקבוצה, נרגשים ומוכנים לעבודה קשה ומאומצת. המשאית שהביאה אותם עצרה באזור כלא דמון של היום, ומשם הם ירדו כמה מאות מטרים ברגל ועל גבי סוסים וחמורים. למרגלות גבעת שלאלה, בין הבוסתן והמבנים המועטים והצנועים, הם הקימו מחנה אוהלים וקבעו לעצמם שם – "משמר הכרמל".

לרוע מזלם של המתיישבים, כחצי שנה לאחר מכן פרץ המרד הערבי הגדול. זו הייתה אחת המתקפות הקשות ביותר שידע היישוב העברי באותם ימים. ברור היה כי אי אפשר להמשיך ולקיים את הנקודה כפי שהיא, ומצד שני – אסור לנטוש את האזור ולוותר על האחיזה היהודית במקום. החלוצים הדתיים התפנו מנחלתם והוחזרו לחיפה.

מיד לאחר מכן עלו לגבעת שלאלה חברי גרעין בית-אורן, קבוצה שמנתה שמונים נפש והייתה מחוברת בעבותות לממסד היישוב. הגרעין שהה שם במשך כשנה, ולאחר מכן הקים את קיבוץ בית-אורן על גבעה סמוכה.

אכזבות ותיקון

המקום נעזב וניטש. הכל יוחס לבית אורן. "האנשים הללו חוו שלוש אכזבות מרות", אומר פרופ' בן-דרור. "הראשונה הייתה פינוי המקום ב-1938, אחרי המכות הכואבות שספגו. האכזבה השנייה – הפרת ההבטחות, כשלא אפשרו להם לממש את החזקה על הקרקעות שאמורות היו לעבור לבעלותם. והאכזבה השלישית, ואולי הצורבת מכול: סיפורם נשכח לחלוטין".

כעת, נדמה, הגיע סוף סוף זמן התיקון. לפני מספר שבועות התקיים במקום כנס מרשים אליו הגיעו כ-200 איש. התיקון החל. כעת, יש שילוט במקום, טיול מעגלי לצידו סיפור ההתיישבות שהייתה כאן. עוד פינת חמד בלב הכרמל.

בשנים האחרונות האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים, ובמקביל טיפלה בנושא הצאצאים והסיפור בכללו נחמה אייגנר מטעם המועצה לאתרי מורשת, שראויה לציון על פעילותה.