יסודות באמונה: ישנן אינספור "תחיות מתים"

תחיית המתים

אחד מיסודות האמונה היהודית הוא האמונה בתחיית המתים; אמונה עמוקה כי המוות אינו סוף פסוק וישנו נצח שמנצח את המוות. אמונה זו אינה רלוונטית רק למתים, היא רלוונטית עוד יותר לנו, החיים.

העיקר החותם את י"ג עיקרי אמונה של הרמב"ם, הוא האמונה בתחיית המתים: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים". על פי רוב, מקובל להבין את המושג "תחיית המתים" כתיאור פרק זמן עתידי אשר בו "יקומו" המתים מקברם ויחיו חיים חדשים. הבנה זו טעונה העמקה.

ראשית, יש להבין מהו המוות שממנו צריכים "לקום לתחייה": המושג מוות במשמעותו היהודית איננו רק הפסקת פעילותו הפיזיולוגית של הגוף, אלא צמצום של חיים. כלומר, המעטה של כוחות המציאות בכל המובנים: טעות בהבנה, קרירות ברגשות, עיוות מוסרי, אי-דיוק, פגם אסתטי, כשל מדעי – כולם משקפים צד מסוים של "מוות". מוות משמעו חיסרון! לדוגמה, בלשונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק קיימת זיקה בין המושגים מוות/חיסרון/חטא: "כל עיכוב השלמה והתפתחות, הכל בעקב החטא בא, בסיבת החיסרון שביסוד המוסרי, בתור סיבה קרובה או רחוקה, 'אין מיתה בלא חטא'" (אוצרות הראי"ה, ב, 757).

המוות מלווה את הבריאה עוד מראשיתה. השלמות האלוהית האינסופית, מעצם התגלותה בעולם הזה, המצומצם והמוגבל, כבר "המיתה" עצמה באופן זה או אחר. מצב זה מכונה בלשון חכמים "מוות בעטיו של נחש" (בבא בתרא, יז, א), קרי, חיסרון מהותי המתבטא בסיפור גן עדן, שבו "הנחש" (ביטוי לצד השלילה בעולם) גרם לחטאם של אדם וחוה. "גן עדן" הוא ביטוי למצב הראשוני והאידיאלי של העולם, ובתוכו מצוי "נחש". הנחש מבטא צד של חיסרון מובנה העומד בבסיס העולם שבעבורו "גורשה" האנושות מגן עדן. תפקידו של האדם הוא "לשוב לגן עדן", להוציא את הבריאה ממוות לחיים, לשחררה מן ה"חטא" שהביא ל"מוות", כלומר לתקן את המציאות או במילים אחרות: "להחיות מתים". איך "מחיים מתים?" – דבר זה נעשה על ידי פעולות חיוביות המשיבות את העולם מצמצומו אל מקורו האלוהי-אינסופי. כל השתפרות מסוג כלשהו, כל תיקון של זווית מסוימת בחיים – בטכנולוגיה, באמנות, בחקלאות, בלאומיות, בזוגיות, באמונה, במצוות – מחלץ פן מסוים במציאות מכלל "מיתה" ומביא אותו לכלל "חיים".

"תחיית המתים" איננה רק שם תואר לפרק זמן שיתרחש לעתיד לבוא, אלא יסוד מתמיד במציאות. תחיית המתים משמעותה התיקון של כל החסרונות במובן היותר מוחלט. כל שכלול, כל השלמת חיסרון – יש בו ניצוץ מ"תחיית המתים". זהו עקרון אמונה יסודי: האמונה כי ניתן לתקן, כי ניתן וצריך להוסיף חיים. על כן "תחיית המתים – יסוד מיסודות תורת משה, אין דת ולא דביקות בדת יהודית למי שלא יאמין בזה" (הקדמת הרמב"ם למשנה, פרק חלק, ה).

ישנן אינספור "תחיות מתים": יש "תחיית מתים פרטית" כדוגמת "הרואה את חבירו … לאחר שנים עשר חודש מברך ברוך מחיה המתים" (ברכות נח, ב), דהיינו, כאשר אני רואה את חברי שנשכח ("הומת") מלבי, קמים בי לתחייה רגשות האהבה כלפיו; יש "תחיית מתים חברתית", כדוגמת החזרת כוחות חברה שליליים למוטב, שכן "רשעים קרויים מתים בחייהם" (בראשית רבה, לט, ז); יש "תחיית מתים לאומית", כדוגמת שיבת האומה לארצה לאחר אלפי שנות גלות שבהן היתה "מתה" – "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי… וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל- אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לז, יב-יד). כך הולכים הדברים ומשתכללים עד אשר תתוקן המציאות, ו"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיה, כה, ח).

תחיית המתים נותנת לנו את התקווה; לא משנה כמה כישלונות חווינו, כמה נפילות עברנו; לא משנה כמה מוות ראינו – תמיד יש תחייה; החיים מנצחים בסוף.