אי אפשר לדבר על עשור להתנתקות, בלי לדבר על החרדים, על ההתנהלות שלהם בתקופה האפלה. בפרט כל מי שמאמין שהחיבור היותר טבעי לציונות הדתית הוא עם החרדים, חייב לבחון בכנות את הסיבות להיעדרותם מהמאבק.

לפני עשר שנים, בזמן הגירוש, אמר הרב יעקב מדן, בריאיון ל'הארץ', את הדברים הבאים: "כדי להגיע לברית עם האליטות החילוניות הזנחנו את הברית הטבעית יותר לנו, עם הציבור החרדי. היום אני חושב שזו הייתה טעות. בעתיד ננהג אחרת. כשהציונות הדתית והציבור החרדי יעמדו יחד, מקומנו יהיה אחר".

אז למה לא התחברנו עם החרדים?

השבוע, בריאיון ל'מקור ראשון', האשים הרב מדן את הציבור החרדי באדישות: "לצערי, הם לא הרימו את הכפפה, גם לא בזמן אמת. התאכזבתי מאד מהאדישות שלהם כלפינו בימי ההתנתקות. אבל יש כאן פוטנציאל של ברית לטווח ארוך".

אני לא בא להצדיק את החרדים, אבל אני יכול להבין אותם. אני לא בא להצדיק אותם כי להילחם נגד פינוי קברים ולא להילחם נגד פינוי אנשים נראה לי מעוות לחלוטין, אבל אני יכול להבין שהם מרגישים חד צדדיות. מבחינת החרדים חוק הגיוס, לדוגמה, לא פחות חמור מפינוי גוש קטיף. אפשר, וצריך, להתווכח עם הגישה הזו, אבל כשזה המצב אל לנו לבוא בתלונות.

אם החרדים נלחמים על השבת ולא רואים סרוגים באופק; אם החרדים נלחמים נגד הגיוס, וכן רואים סרוגים באופק, באופק הנגדי – הם הרי חלק מיוזמי ומובילי החוק – אז אי אפשר לצפות מהם להיות שותפים למאבק שלנו.

עד כמה שזה נשמע רע, בישראל, מדינת כל מגזריה, שם המשחק הוא זהות. אם אני מזדהה אתך, אני נאבק אתך. אם אתה לא איתי, אז אני לא אתך. כולנו עובדים בצורה הזו.

הדרך היחידה בה נוכל לממש את "החיבור היותר טבעי", כדברי הרב מדן, הוא להרחיב את סל הערכים שלנו. להילחם על השבת, על לימוד התורה, על הצניעות, לא פחות מכפי שאנו נלחמים על חוק שחרור מחבלים, על מינויי הוועדה של השופטים, ועל הסדרת חוק המאחזים.

שם המשחק הוא זהות. אם נזדהה אתם, הם יזדהו אתנו, וכשהם יזדהו, יודע כל ילד במדינה, לא יהיה פינוי נוסף לעולם. עם כל הדורסנות של שרון, או יורשיו לדרך הנלוזה, כנגד חצי מיליון איש שיצאו לרחובות, בהבל פיו של הרב שטיינמן, הוא לא יוכל להתמודד.

בחורף האחרון קמה ונפלה מפלגת 'יחד', שחרתה על דגלה את החיבור בין הציונות הדתית לחרדים. ייתכן שקריסתה מלמדת שהמגרש האמתי ל'חיבור הטבעי' הוא לא הפוליטיקה, שמטבעה גדושה באינטרסים ושאר מרעין בישין. צריך ליצור חיבורים בשטח. להקים ישיבות שילמדו בהם סרוגים ושחורים, לבנות כוללים משותפים, ימי עיון על הגשר שבין גבעת שמואל לבני ברק.

התורה שלנו רחבה, מכילה הכל. יש בה מקום גם למצוות יישוב ארץ ישראל וגם לדאגה לשמירת השבת ולכבודם של המתים. אם נתחבר כולנו, נניף את דגל 'חבר אני לכל אשר יראוך', נוכל לדאוג לכל התורה בכוח כפול ומכופל. חיבור דרך התורה הוא החיבור היעיל ביותר. הן דרך לימוד משותף לשני המגזרים, הן דרך דאגה משותפת לכל מה שההלכה מחייבת אותנו.

לא צריך להתחשבן לנצח נצחים. החרדים טעו כשישבו מנגד. ללא ספק, זו הייתה השעה הפחות יפה של החברה החרדית שנלחמה על חניונים בשבת יותר מאשר על פגיעה נפשית צורבת באלפי יהודים. מאידך, גם לציונות הדתית יש מה להשתפר בדאגה לשלל דיני התורה, לא רק לארץ ישראל ולאידיאלים ביטחוניים-מדיניים.

את כל זה כדאי לשים מאחורינו. לצאת לדרך חדשה, ארוכה אך חשובה מאין כמותה, של אחדות בין המגזרים. לא דרך הפוליטיקה, אלא דרך שיתוף פעולה תורני בכל החזיתות.

"יש כאן פוטנציאל של ברית לטווח ארוך", אומר לנו הרב מדן. בואו נממש אותו.