הורים ומחנכים, הילד מחכה שנשוויץ בו

"העיקר ההשקעה העבודה על המידות, זה מה שה' מחפש. כישרונות זה מתנה משמים זו לא הנקודה" פסק אבא, וניסה להקל במעט את ההרגשה של יאיר שהשתדל מאוד במהלך השנה, אבל התעודה איך נגיד לא משהו… ונוסיף לזה שליאיר יש אח שקיבל ציונים מרשימים בתעודה וזה לא נראה שעבד כל כך קשה בשביל זה, מה שמגביר את התסכול שלו.

ואז מגיע אבא שרוצה לעזור ליאיר ובאמת אומר דברים מאוד נכונים. וזה באמת קצת עוזר  עד שמגיע הדוד לביקור…

כשמספרים לו על הילדים אבא מצביע בקול ומשוויץ (כן מותר לנו מדי פעם בפרט אם השקענו בשביל זה) בהישגים של הילד המוכשר וזה בעיקר מה שמפריע ליאיר. הוא יודע שהדברים שאבא אמר לו אתמול הם נכונים אבל הוא מחכה לראות איך אבא משוויץ גם בו. לפעמים זה נראה לו שכשאבא מדבר איתו על מידות והשקעה הוא קורא כמו מתוך ספר… אבל כשמדברים על הכשרונות של האח המוכשר והחרוץ שם הכל מתפרץ בקלות ועם ברק בעיניים, ממש משוויץ בו.

אני כותב את זה באמצע מסיבות הסיום של שנת הלימודים החולפת. במחננו הקדוש הרבה מנהלים, מחנכים והורים מתהדרים במילים (טוב, זה לא עולה כסף) על כך שהעיקר זו ההשקעה והעבודה העצמית בדרך ארץ, ממש כמו שחינכו פעם . אבל בינינו, מחנך מסור, הורה יקר, אם במשך שעתיים וחצי הראשונות של מסיבת הסיום אתה מעלה את כל מצעד הכשרונות של בית הספר שלך וברגעים האחרונים אתה נזכר להוסיף ולקרוא לאילו שני תלמידים שפופי קומה שהם השקיעו ומגיע להם (לא נעים אז אל תצפה שהילדים יקחו אותך ברצינות ואתה יודע מה תסתכל להם בעינים והרבה פעמים אתה תראה עליהם שגם הם מרגישים שהם לא חלק מהמשחק, אלא רק עשו להם טובה שדחפו אותם לאיזה נישה.

ואם כשהגיע רב גדול לבחון את ילדי הכיתה שלך ואתה מפרט לפניו את כל ההישגים ולא מוצא אפילו זמן קצר לפרט על תחום המידות, אז אל תצפה שהילד שהשקיע מאוד ירגיש שייך נכון, הוא ישמח לקבל לפחות את זה אבל ישאר בתוך הלב שלו חלל ריק, חלל שמחכה שיפסיקו לעשות לו טובה ויתחילו קצת להשוויץ בו.

בעולם שהכל בו מדיד והישגי קשה מאוד להשוויץ בהשקעה עצמה ובמידות טובות צריך לעבוד על זה קשה אבל מספיק לקרוא סיפור חסידי אחד או שניים או אפילו שיחת מוסר להבין את הרוח שנשבה פעם ובאמת להחדיר בנו את התובנה שזה העיקר ואפשר להאריך בזה עוד הרבה אבל אתם יודעים מה?! אפשר להבין את המנהל, את המחנך, את ההורה… אבל דבר אחד קשה לי להבין למה אנחנו צריכים לוותר לעצמינו אם כל מיני תירוצים יפים.

ואולי בפעם הבאה שעולה השאלה מדוע בבית ספרנו בכיתה או בבית שלנו שמים דגש יותר על הישגים וכשרונות ופחות על השקעה ומאמץ אז לא נתרץ את התירוץ הנדוש 'לא, מה פתאום?! אנחנו מדברים על כך המון ומייקרים את העבודה הקשה!' אלא ניקח אחריות ונבין שהילדים שלנו מרגישים הכל וקוראים גם את בין השורות והם הם בעצם המראה שלנו ואם היינו באמת באמת משוויצים בדברים האלו זה היה חודר בהם כי ילד לא צריך הרבה מילים יפות ומרשימות הוא רק מחפש לראות שזה באמת חשוב הוא מחפש הוא מחפש את הברק בעיניים…

אז חבר'ה בבקשה בואו נסכם שאת התירוצים נשאיר למישהו אחר, נעבוד על עצמינו נבין את העיקר ונתחיל להשוויץ בו.

==

הרב חיים ועקנין הוא שליח בנווה הדרים רמלה ומטפל חינוכי.