"אני מרגישה שיש רוח חדשה היום. יש רצון מאוד מאוד גדול לרקוד, לשמוח ולהשתחרר ולפרוק מתחים. בשלוש השנים האחרונות זה הגיע מאוד חזק גם לתוך הציבור הסרוג. עד לפני שנים אחדות האופציות שהיו לנו לרקוד זה היה רק באירועים מיוחדים כמו הקפות שניות, פורים וחתונות ורוב הריקודים נסבו בשירים המסורתיים והרגילים שאנחנו מכירים.

כיום יש איזושהי תנועה פנימית כזו. אני חושבת שזהו חלק מההתקרבות של הגאולה. יש תנועה כזו שאנחנו רוצים לרקוד ולשחרר את הגוף שלנו בעוד ועוד דרכים. היום כל שבוע בערך יש מסיבת נשים בכל מיני מקומות. בלי סיבה מיוחדת. נשים רוצות לבוא, לפרוק, לשחרר אנרגיה. זה משהו שהוא מאוד מאוד מצוי היום.

אני חושבת שמשהו בדור יותר סוער, יותר בוער, הכל הרבה יותר עוצמתי. זה לא שפעם לא היתה עוצמה, חס וחלילה, אבל משהו בנוער היום, וגם בנשים, רוצה את הקצב הגבוה, את המקצבים החזקים, את הרימיקסים, הטראנסים, הטראקים".

חן מורשה. (צילום: באדיבות המצולמת)

כך מתארת לנו חן מורשה (בת 28 משבות רחל), העובדת בשנתיים האחרונות כתקליטנית סרוגה באירועים שונים במגזר. והיא כמובן לא לבד. כמו שהיא מתארת, לאחרונה יחסית יותר ויותר נשים סרוגות מגלות את עולם התקליטנות והאירועים, ומנגד יותר ויותר אנשים מגלים אותן ומזמנים אותן לאירועים ומסיבות אותן הם עורכים ומפיקים. מדובר בעיקר על בת מצוות, אירועי נשים, אירועים קהילתיים, ערבי גיבוש, הפרשות חלה, מסיבות שונות ("ולא רק בראש חודש"), ואפילו חתונות ואירועים גדולים אחרים.

גם ברכה פומרנץ (בת 37 מבית שמש) הצטרפה לפני כשלוש שנים לסצנה. כששאלתי אותה באילו סוגי אירועים היא מנגנת, מלבד כל הפירוט של חן, היא מציינת כי עדיין משהו אחד חסר: " יש זמני שיא, סביב אירועי פורים וטו באב אבל זה לגמרי טריוויאלי שיש מסיבות לנשים בתאריכים רנדומליים. אבל הלוואי וזו הייתה סצנה קבועה מראש, שפשוט כל חמישי יש מסיבה איפה שהוא במקומות קבועים בארץ. אנחנו עדיין לא שם אבל תהליכים קורים בזמן שלהם."

 

המוזיקה ככלי טיפולי: "לחבר לבבות דרך שמחה"

חן למדה הוראה, הוציאה תואר ראשון ונטשה את המקצוע. "מהר מאוד הבנתי שזה פחות הכיוון שלי. למרות שאני מאוד מאמינה בתחום שהלכתי אליו ושרציתי ללמוד אותו, אבל הבנתי שהכיוון שלי יותר באירועים ובמוזיקה, יותר לגעת לאנשים באמת בקישקע ישר במפגש הראשוני שלי איתם. וכרגע אני מוצאת את עצמי שם" היא מתארת. מלבד העיסוק במוזיקה חן גם מפעילה קייטרינג לאירועים, אך זוהי פרנסתה העיקרית כיום.

DJ ברכה פומרנץ בעבודה (צילום: באדיבות המצולמת)

לעומתה, אצל ברכה זה הגיע ממקום אחר ששם המוזיקה היא משלימה לעיסוק העיקרי שלה. "המקצוע העיקרי שלי הוא מטפלת רגשית, אני אדם דינאמי, אני אוהבת את החופש שלי, אני אוהבת את העובדה שאני יכולה לשנות את עצמי בכל רגע נתון, להחליף מקצוע למה שאני מתחברת אליו. אני יודעת שנועדתי לעסוק ברגשות, אני יודעת שאני אוהבת להנחות אנשים להתחבר לעצמם ולחוש רגשות נהדרים, שהקצה שלהם זה אחדותיות בינם לבין עצמם. אני חותרת לשנות מצב תודעה של אנשים, מאנשים חכמים ומאורגנים, לאנשים שמחים וזורחים מאושר מבלי לקחת חומרים משני תודעה".

"אחרי 7 שנים בהן הייתי מטפלת רגשית, ספגתי הרבה מאד כאב של מטופלים, הסביבה הטיפולית מתנהלת באנרגיה קבועה. השינויים במרחב הטיפולי נעשים בצעדים קטנים. וזה באופן כללי עיסוק בחלקים האפלים של החיים, הרגשתי שזה משפיע עלי מאד והאדם השמח שפעם הייתי נעלם כלא היה. לצד זה, חברתי היקרה בת ציון שטרן נפטרה ממחלת הסרטן.

בשבעה, פגשתי חברה אחרת מהאולפנה, הלא היא רחלי אנקרי (תקליטנית ומנהלת בית ספר לתקליטנות לנשים שגם חן למדה אצלה את רזי המקצוע. ד.פ.) והיא שאלה אותי ״איך את עדיין לא די ג׳י? תפור עליך!״ תוך כדי שיחה נזכרתי מי אני, היא החזירה אותי לרגעים האלה, שהייתי קמה מאושרת בבוקר, בלי שום סיבה קונקרטית ואמרתי לעצמי, אין לך שום מושג מתי את תעצמי את העיניים ותיקברי מתחת לאדמה, תהיי כמה שיותר ברגעים שאת אוהבת את עצמך. הזמן חולף".

גם אסתר הילמן, (בת 40 מהיישוב טלמון), עובדת בעיקר כמטפלת גוף-נפש לילדים, הורים ומבוגרים בתחום הפרעות הקשב בשלל כלים טיפוליים, בין היתר כמטפלת באומנות. בשנתיים האחרונות החלה גם היא לפנות לתחום התקליטנות, אותה היא מגדירה "תקליטנות של שמחות מרפאות".

DJ אסתר הילמן בפעולה. (צילום: באדיבות המצולמת)

"בשנים האחרונות מצאתי לעצמי דרך חדשה, מרפאה ומחברת – דרך המוזיקה, מספרת אסתר לסרוגים. דווקא מתוך עומס רגשי שהגיע אליי אחרי שנים של הקשבה עמוקה לכאב – מצאתי שהמילים נגמרות, ושהריפוי מגיע דרך תנועה, קצב וצליל. למדתי תקליטנות – לא כדי לברוח מהטיפול, אלא כדי להשלים אותו. המוזיקה לא סותרת את הטיפול – היא מאפשרת לעקוף את המילים, לגעת בלב, ולחבר בין אנשים. בימים שבהם החברה הישראלית כל כך מפולגת, אני מרגישה שלתקליטנית עם נשמה יש תפקיד: לחבר לבבות דרך שמחה".

 

קווים אדומים

לשאלתי, כתקליטנית סרוגה, האם ומהם הגבולות והקווים האדומים שלה, אסתר משיבה: " אני לא עובדת לפי כללים חיצוניים בלבד, אלא לפי הקשבה פנימית. אני לא מופיעה "רק לנשים" וגם לא "רק לקהל דתי" – אלא במקומות שבהם אני מרגישה חופש, מרחב ואנרגיה שמתאימה לי. אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש: האם יש כאן חיבור? האם אני יכולה להיות נוכחת במלואי? האם זה מרגיש לי שמח, מדויק ומרפא? אם כן – אני שם, עם כל הלב. אם לא – אני בוחרת לא, לא מתוך הגבלות חיצוניות, אלא מתוך שמירה על האנרגיה והכוח שלי. אני בודקת האם יש התאמה בין הערכים שלי לאופי האירוע? בדיוק כמו בטיפול – גם כאן, אני קודם כל בודקת האם יש חיבור. כי מוזיקה היא לא רק רעש ברמקולים – היא העברה של אנרגיה, ואני חייבת להיות מחוברת אליה כדי להחזיק את זה נכון. אז לא – אני לא תמיד יודעת מראש איך ארגיש שם, אבל אני סומכת על האינטואיציה שלי, ברוב המקרים היא מדויקת. וזה מה ששומר עליי. ועל השמחה שלי. ועל השמחה שלכם.

גם ברכה מתארת את הגבולות שלה בתור גבולות פנימיים: " מבחינתי הגבולות הפנימיים הם גם ההרגשה האישית שלי. מאז שהייתי ילדה הייתי רוקדת רק ברחבות שהיו בהן נשים כך שהתרגלתי לאינטימיות המיוחדת שיש ברחבה בין נשים. יש לי סטנדרטיים גבוהים, הפלואו שלי יכול להתקיים ברחבות נפרדות בלבד. אני מופיעה בפני גברים רק אם יש מחיצה. במידה והקהל שלי הוא קהל גברי התמהיל של הפלייליסט יהיה שונה. אני מוליכה את הקו של ההרקדה בצורה שונה. כשאני בונה את הפלייליסט אני מבררת מה הרקע של מזמין המסיבה, נניח שזה חינה, אבדוק איזה ישיבה הוא למד והאם המוזמנים מגיעים מאותו רקע. כשאורחים מגיעים לשמח הם רוצים לרקוד באהבה, המטרה שלי שיהיה להם קל להרגיש בבית, להנחות את הפלואו של המסיבה ושהם יתחברו אלי ויסכימו להיות מובלים".

 

סוג השירים

בדומה לאסתר גם ברכה זורמת יותר עם סגנונות המוזיקה. ברכה אומרת לנו כי היא "מנגנת מה שמבקשים. הטעם האישי שלי לא רלוונטי. אם כי לפעמים יש לי חלום להפיק מסיבה משלי ולנגן שם מוזיקה על טהרת הטעם שלי". לעומתן, אצל חן המצב שונה. "אני מנגנת רק מוזיקה יהודית, ישראלית – שנמצאת בתוך הגבולות שלי ללא מילים גסות וקללות – וחסידית. שיר שהערך שלא לא עם ערך גבוה ויש שם תכנים לא ראויים לא יהיו חלק מהפליילייסט ולא אנגן אותם ואפילו לא אוריד למחשב שלי".

בנוסף, אומרת חן כי גם היא לא תנגן מול קהל מעורב. היא תופיע רק באירוע שיש בו מחיצה כשהיא כמובן נמצאת בצד של הנשים.

"ככלל, אני מאמינה שהקצב והמוזיקה והביקוש לריקודים ואירועים, כל עוד שזה בא ממוזיקה יהודית, ממוזיקה טהורה, אני לגמרי חושבת שצריך לתת לזה את המקום של זה. וזה מדהים שכבר מגיל הנעורים, מגיל בת המצווה, הבנות כבר רוצות ומחכות לזה. לגבי נשים – הרצון והביקוש לזה מאוד גבוה", אומרת חן. הרבה בנות מצווה אומרות לי "תקשיבי, לפני עשור היתה לנו בת מצווה ולקחנו נגן עם גיטרה או אורגן וזה הספיק לנו לגמרי. היום אנחנו מבינים שאנחנו צריכים משהו אחר".

מוזיקה, שמחה, אומנות ומה שביניהן

לסיום, ביקשנו משלוש הנשים איתן שוחחנו, שיגדירו לנו במשפט אחד מה זה עבורן שמחה, מוזיקה ואומנות.

ברכה:

"מוזיקה בשבילי היא הקצב של הנשימה, היא התקווה, היא ההבנה שגם אם יש לך עכשיו רגע מאד קשה, אם תלחין אותו ותפיק אותו כראוי הוא יכול להיות רגע מאד אסטטי, מוזיקה היא שינוי נקודת מבט, אני זורחת שאני עם מוזיקה, אני לומדת ממנה, לומדת אותה, היא מרגיעה אותי, משמחת אותי, מזכירה לי רגעים נשכחים והיא חוף מבטחים.

שמחה היא הרגש הבסיסי שאני מתעוררת איתו בבוקר, גם אם יש ארועי חיים לא פשוטים, לרוב זה לא פוגע לי בשמחה ובחוש הומור. אני יכולה להצחיק את עצמי בקולי קולות וגם אם אני עצובה, כועסת, מתוסכלת ואפילו מדוכאת זה לצד השמחה. כלומר הצינור המרכזי שלי הוא שמחה, אבל לרגע אני כועסת, או עכשיו יש אפיזודה שמעציבה או מדכאה אותי, אני אמצה את הרגש השלילי ואחזור לשמוח.

אומנות היא דרך הביטוי שלי, היא דרך התקשורת שלי עם אנשים, אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאנשים לא ״עובדים״ אלא עושים את האמנות שלהם. ושהאמנות שלהם טובה היא מקרבת אותי לעצמי. לרוב אני מתחברת לאנשים שעושים מה שהם עושים מתוך תשוקה.  החיבור שלי ליצירה קורה בחיבור שלי אליכם, האנשים, ככה אני מבינה את הטמפרמנט שלכם, חוקרת את הסביבה שלכם, את הלך הרוח של מה אתם רוצים להביע במסיבה הזו. מתוך המקום הזה אני יוצרת פלייליסט, הבחירות שלי מנומקות, היצירה שלי היא בזיהוי האנרגיה שלכם. אני מזהה את הוייב שלכם ומתרגמת אותו לשירים מעולים שתשמעו בקולי קולות, עם הגברה איכותית ויוצרת לכם חוויה הוליסטית בין החוץ לפנים ואז מוצאת את השיר הבא שיעשה אתכם יותר טוב ועוד יותר טוב ותמיד יהיה לנו רק טוב.

אסתר:

מוזיקה היא השפה שמחברת בין אנשים, מעבר למילים ולמגזרים. היא מרפאת, מעוררת, ויוצרת שיתוף אמיתי של רגשות ושמחה.

שמחה בשבילי היא רגע של חיבור אמיתי – עם עצמי ועם אחרים.

אומנות ויצירה הן כלי מרפא מרכזי בחיים שלי – בין אם בציור, בשירה, במשחק או במוזיקה. דרך האמנות אני מבטאת את מה שאין מילים לו, יוצרת מרחב של ביטוי והקשבה פנימית.

חן:

מוזיקה בשבילי זה חיבורים.

שמחה בשבילי זה תרופה.

אומנות ויצירה בשבילי זה הבאת הקול שלי בעולם.