ביום שני שעבר, כ' בסיון, נפל בקרב בדרום רצועת עזה סרן (במיל') טל מובשוביץ ז"ל, סגן מפקד פלוגה בגדוד ההנדסה 7086 של חטיבת גולני, בן 28 בנופלו. עבור משפחתו – ובעיקר עבור אחותו לילך – טל לא היה רק מפקד ולוחם. הוא היה “אלומה ענקית של אור”.

מי היה טל?

"טל היה אלומה ענקית של אור," מספרת לילך, אחותו הבכורה. "תמיד ידעתי את זה. כל החיים גדלתי לצידו – ואפילו קצת גידלתי אותו. יש בינינו פער די גדול, אבל מההתחלה היה ברור שהוא ילד מאוד שמח, מלא אנרגיות, כוחות ועוצמות חיים."

לילך מספרת שבמהלך השבעה, המשפחה הופתעה מחדש לגלות עד כמה התחושות הללו היו משותפות לכל מי שפגש בטל. "נפעמנו לגלות כמה אנשים תיארו אותו בדיוק כפי שאנחנו הכרנו אותו – אדם מואר, שמח, אחד שנכנס לחדר והביא איתו אור. גם כשהיו לו תקופות מורכבות בחיים, תמיד היה לו חשוב להקרין שמחה, לשמח את האנשים סביבו, להרים את הרוח."

לדבריה, כל חייו עסק טל בחיבור – בין אנשים, בין לבבות. "הוא הדביק אנשים אליו. הוא חיבר ביניהם, יצר קשרים. טל ראה אנשים. לא רק במובן הפשוט – הוא ראה את הלב שלהם. הוא לא התבלבל מדעות, אמונות, דרגות או מעמד. שום דבר חיצוני לא עמד אצלו לפני האדם עצמו. היה לו מבט שנכנס ישר ללב – ומשם הוא גם דיבר. בגובה הלב. לכל אחד."

אחד הדברים שהכי ריגשו את המשפחה בימי השבעה, היא מספרת, היה לשמוע עדויות מאנשים שלא הכירו את טל לעומק – אבל הרגישו כאילו הכירו אותו כל החיים. "הגיעו אנשים מדרגות מאוד בכירות, שהכירו אותו בקושי, חלקם פגשו בו לראשונה רק ימים ספורים לפני שהוא נפל – אבל כשדיברו עליו, היה ברור שהוא נגע להם בלב. שהוא דיבר איתם כאילו היו חברים שלו, והם החזירו לו באותו מטבע. כי הם ראו שזה בא מאהבת אמת, מהיכולת שלו באמת לראות את מי שמולו."

טל מובשוביץ (באדיבות המשפחה)

אחדות פנימית

"אני חושבת שאחד הדברים הכי חזקים אצל טל היה שהוא היה אחד. כלומר, הוא היה אותו אדם בכל מקום. אנחנו בדרך כלל משתנים קצת בהתאם לסביבה – בבית אנחנו משהו אחד, עם חברים משהו אחר, ובעבודה אולי קצת שונים. אבל טל לא. הוא היה אותו טל תמיד."

היא ממשיכה להסביר: "הוא הביא את עצמו בפשטות, בלי להתנצל ובלי להתבייש. גם בגודל שלו – הוא היה חסון, שרירי, נראה מאוד מרשים – אבל לא רק פיזית. גם בגודל של הנשמה שלו, של עוצמות החיים שבו. והוא לא התנצל על זה. הוא פשוט היה מי שהוא."

"כשמישהו לא מתבלבל ולא מסתיר את העוצמות שבו, זה לפעמים מרתיע אנשים. אבל טל לא אמר 'או שתקבלו אותי או שלא'. הוא אמר: זה מי שאני, ואם קשה לכם – אני אעבוד קשה כדי לקרב אתכם אליי. שתרגישו שאני איתכם. שגם אתם קרובים אליי. והוא הצליח בזה."

"בהלוויה מישהו ניגש לאבא שלי" מספרת לילך "ואמר לו שהכיר את טל רק כמה שעות – ביום חמישי לפני שהוא נפל. הם עבדו יחד על משהו בצבא, וזה הספיק לו כדי שיבוא במיוחד מהדרום להלוויה. הוא פשוט הרגיש קרוב אליו."

היא עוצרת רגע, ואז מסכמת: "וזה מה שאנחנו שומעים כל הזמן. כמה הוא היה משמעותי לאנשים. כמה הוא חיבר אותם אליו, שמח איתם, ראה אותם באמת. והוא ידע איך לפגוש כל אדם – בלי להחסיר מעצמו, בלי להקטין אחרים, בלי שום מסיכה."

"הוא היה מודע לכוח שלו"

"חבר שלו סיפר בשבעה שעם כל כמה שטל היה מצחיקון ושטותניק, בכל זאת היו דברים שהיו קו אדום בשבילו. הוא לא הסכים לפגוע באף אחד. אני זוכרת אותו כילד קטן – הוא בחיים לא הרים יד על אף אחד, אלא אם כן הוא היה בעמדה של להגן על מישהו אחר. הוא ממש היה אומר: "שירביצו לי, אני לא משתמש בכוח שלי." זאת כי הוא היה מודע לכוח שלו וזה הדאיג אותו."

"אז מצד אחד ציירנו דמות מאוד מאוד מתוקה, שטותניקית ושמחה, ומצד שני טל בחר באופן מודע חיים של משמעות כל הזמן. הוא היה איש עם סט ערכים מאוד ברור כאשר המשפחה מעל הכל – הוא כל כך אהב את המשפחה שלו, את אשתו אליענה ואת הילדים המתוקים שלו, הם היו הכל בשבילו. ובהמשך ישיר לזה, הוא אהב את עם ישראל ואת מדינת ישראל, והוא היה מוכן לעשות הכל בשבילם. והוא בסופו של דבר באמת ככה נתן הכל. אנחנו אומרים את זה, אני אומרת את זה, בגאווה גדולה, אבל גם עם לב ממש שבור"

"אף פעם לא השאיר מישהו מאחור"

"אני חושבת שהשמחה זה משהו מאוד מאוד משמעותי אצלו" אומרת לילך כשהיא מתבקשת לתאר את תכונת האופי שהכי אפיינה את טל. "גם הראייה של האדם שמולו – דיברנו על זה קצת קודם – היכולת שלו לראות את הבן אדם כמו שהוא. אבל גם ברמה של להגן על מי שצריך, לעזור, לרתום. לטל יש המון סיפורים כאלה."

"הוא מאוד מאוד אהב לשמח – במיוחד בחתונות. הוא היה מגיע ואומר: 'אני בא לתת עבודה'. הוא בא לחתונות בשביל לשמח את החתן והכלה ממש. הוא היה רוקד ומושך למעגלים את כל מי שהוא ראה עומד רגע בצד, כזה שלא מוצא את עצמו. לא רק בחתונות – בכל מקום. הוא תמיד היה זה שמושך לתוך החברה את מי שהיה לו יותר קשה. היה נותן לו איזה כינוי חיבה, ומכניס אותו לתוך המעגל החברתי, לתוך הפעילות, הקודים, או מה שזה לא יהיה. פשוט ככה – אף פעם לא השאיר מישהו מאחור. זה היה באופי שלו."

"ובסוף, אני חושבת שטל – זו אולי לא בדיוק תכונת אופי, אבל זה משהו שמאוד מאוד מאפיין אותו – טל היה איש שמאוד אהב את התורה. מאוד אהב את הקדוש ברוך הוא. הוא היה איש מאמין מאוד, וזה משהו שהיה מאוד משמעותי בבנייה של מי שהוא היה."

טל שבדברים הקטנים

"טל מאוד מאוד אהב מוזיקה" מספרת לילך "הוא היה מחובר ל־JBL שלו באינפוזיה. היינו יודעים שטל מגיע עוד לפני שראינו אותו – פשוט כי המוזיקה הלכה לפניו. הוא היה שומע את כל הסגנונות. פלייליסט מטריף, שבאמת נע בין קצוות – חיבורים כאלה שרק אצל טל הסתדרו. רק אצלו זה עבד, השילובים המיוחדים שהוא היה עושה."

"הוא גם היה מוזיקאי בעצמו – מתופף, שר מאוד יפה. זה היה חלק משמעותי ממנו, אהבה גדולה. הוא היה רוקד עם הילדים שלו, שר איתם"

"וגם, הוא מאוד מאוד אהב לאכול" היא מוסיפה תוך כדי צחוק "הוא היה באמת גדול – כולו שריר. והוא היה צוחק שכשהוא לא אוכל – הוא מרזה. יש לנו המון סיפורים נורא מצחיקים סביב זה. הוא היה מתוק אמיתי. בטיולים, כשהיה יושב עם הילדים שלנו – האחיינים שלו – הוא היה אומר להם: 'אני נותן לכם פור של חמש דקות. אתם יכולים להתחיל לאכול, ואז אני מצטרף למערכה. אז מי שרעב – כדאי שיתחיל מהר.' והוא היה עושה את זה עם כל כך הרבה חן."

לסיום, מוסיפה לילך: "המעגל החברתי של טל היה רחב ומגוון. היו לו המון מעגלים, והוא נגע בכולם. היה לו מאוד משמעותי להשקיע בזה – כמה שהיה יכול. זה משהו שמאוד הוביל אותו."

"ראש גדול שלא מתפשר על כלום"

"האנרגיות החיוביות שלו, השמחה שבו – תמיד היו שם. היינו אומרים עליו שהוא כמו הוריקן – הוא נכנס ומיד סוחף את החדר. זה ישר משנה את האווירה, והוא מיד הופך לדמות מאוד משמעותית, שמשפיעה על כולם. ככה זה היה גם במשפחה שלנו, וגם ממה שאנחנו שומעים עכשיו מהחברים, מהשירות, מהצבא."

"אבל – וזה משהו שחשוב לי להגיד, שלא אמרתי קודם – טל גם היה מקצועי. מאוד מאוד מקצועי. ממש בלי לעגל פינות. זה משהו שאנחנו, כמשפחה, חשבנו שאנחנו יודעים עליו, אבל עד כמה הוא היה כזה – גילינו באמת רק במהלך השבעה. שמענו סיפורים מדהימים. היה לו מאוד חשוב לעשות את הכי טוב שהוא יכול. הוא היה ראש גדול, שלא מתפשר על כלום. וזה, מבחינתי, גם כן העיד על מי שהוא היה."

איזה מקום טל תפס בבית?

"טל היה הא' אווירה שלנו. הוא היה אחראי על השמחה, על המוזיקה, על האנרגיה הטובה בבית. תמיד כשהיה מגיע – היה מביא איתו סט של סיפורים מצחיקים מהשירות ומהצבא. בשנה וחצי האחרונות, הוא גם היה זה שהביא איתו קול חזק במיוחד. הייתה לו תודעת ניצחון מאוד ברורה ומשמעותית עבורנו, והוא לא הפסיק לשדר אותה."

"יש לנו הקלטה שהוא שלח לי באופן אישי, והגיעה אלינו גם הקלטה מחבר – מה-8 באוקטובר – בה הוא מחזק, מעודד, ואומר: "עם ישראל חי. זה נורא מה שקרה, אבל עכשיו שאנחנו בתוך זה – אנחנו ננצח. כולנו צריכים להרים את הראש ולזכור: עם ישראל חי, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."

"טל ממש חי בתודעה הזאת בתקופה האחרונה שלו בצבא. הוא דיבר עליה כל הזמן – על כך שהאויב שלנו הוא אויב פחדן, ואנחנו פשוט מנצחים אותו בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו. הוא קרא לנו, כמו לעצמו, להרים את הראש ולזקוף קומה."

"טל ממש שזור בתוכי"

כשאני מבקשת ממנה לספר לנו על זיכרון אחד מיוחד שיש לה מטל, היא עונה: "קשה לי לבחור זיכרון אחד. טל ממש שזור בתוכי."

"גדלתי בבית שבו אבא היה בצבא, וטל נולד חודש אחרי שחזרנו משליחות בארצות הברית. אני זוכרת את עצמי מאוד מעורבת בגידול שלו – עושה בייביסיטר, משחקת איתו. יש לי זיכרון מתוק במיוחד: כשאחי הקטן נולד – טל היה אז בכיתה א'. אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שלו, איך הלכנו יחד לסופר כדי לקנות סוכריות טופי. הוא רצה להביא לבית הספר ולחלק לילדים – לספר שנולד לו אח קטן."

"טל באמת שזור בכל נימי נפשי, ובשלב הזה – למצוא זיכרון אחד בודד זה קשה מאוד."

מה לדעתך עמד מאחורי הבחירה של טל להקדיש את עצמו לשירות ולעשייה למען המדינה?

"אני אגיד קודם כל שבאמת גדלנו בבית כזה. אבא שלי שירת בצבא, השתחרר בדרגת אלוף משנה בשלב די מאוחר בחיים. גם האחים שלי ובעלי – כולם בצבא, בתפקידי פיקוד."

"טל, כשהוא השתחרר מהצבא – מהקבע – הוא התלבט באיזה מסלול ללכת. אני ממש זוכרת שהוא בא ואמר שהוא מרגיש שיש לו עדיין כוחות, יכולות, ומה לתת לעולם הביטחון. וזה מה שהניע אותו – הרצון לתת לעם ישראל, פשוט ככה."

"אני יכולה להגיד שגם הוא וגם אשתו אליענה, שהיא בעצמה קצינה בחיל האוויר – שניהם קיבלו החלטה ממש מודעת: לשרת ולעשות כל אחד את התפקיד הכי משמעותי שהוא יכול לעשות. אמרתי קודם שטל היה איש משפחה, ובאמת – הילדים שלו ואשתו היו כל עולמו. הוא כל כך אהב אותם. כל שיחה איתו איכשהו הגיעה למשפחה – הילדים, אליענה, הבית."

"ובסוף, כשהוא יצא לכל מקום שהוא הלך, הוא לא עשה את זה בקלות.  היה לו קשה לעזוב אותם. אבל הוא הלך עם תחושת שליחות. הוא הרגיש שהוא עושה את זה למענם. שהוא מגן עליהם. שהוא מגן על הילדים שלו , על הילדים שלי ועל הילדים שלך."

טל ואליענה מובשוביץ (באדיבות המשפחה)

"שום דבר לא יכל לו"

תוכלי לשתף על הרגע שבו קיבלתם את הבשורה? "אני הייתי אצל ההורים שלי באותו היום. הייתי שם כבר כמה ימים, וגם אחי תמיר היה שם, כדי שהילדים יוכלו להיות ביחד – בין האזעקות. ברוך השם, באותו שלב הילדים ראו איזשהו סרט בהפסקת צהריים, ואנחנו – המבוגרים – ישבנו במטבח. ופתאום אמא שלי ראתה את החיילים בחלון. אני זוכרת שבשניות האלה ניסיתי לעשות ספירת מלאי. לנסות להבין – למה הם באים? על מי הם באים לבשר? ובאמת – כולם אצלנו משרתים. אבל לא היה נראה לי הגיוני שזה קשור לאף אחד. ידעתי איפה כל אחד נמצא, מה המצב שלו. וטל… טל בכלל אפילו לא עבר לי בראש כאופציה. הוא היה באמת מישהו מיוחד. ושום דבר לא יכל לו."

"זה באמת היה הדבר הכי לא הגיוני מבחינתי – שהם יבואו בשביל טל. ולצערי… זו הייתה בשורה קשה מאוד, בלתי נתפסת. ועד היום – אני לא מרגישה שאני מצליחה לתפוס את הדבר הזה."

"לשתף את האור, להגדיל אותו בעולם"

"בהתחלה, כשניסיתי להגדיר את טל, אמרתי שהוא היה אלומה גדולה של אור. ובמהלך השבעה, כשהדברים התחילו להתבהר לי, אמרתי שבעיניי המסר הכי משמעותי הוא זה: כשאלומה כזאת של אור נשברת – היא נשברת להרבה קרניים קטנות. והקרניים הקטנות האלה, זה אנחנו. זה המשפחה שלי, זה המעגלים שהקיפו את טל. התפקיד שלנו עכשיו הוא לשתף את האור הזה, להפיץ אותו הלאה, להגדיל אותו בעולם."

"מאוד חשוב לנו שהוא לא יישכח. מאוד חשוב לנו שידברו עליו, שיכירו אותו, שילמדו ממנו. שכל אחד ייקח ממנו משהו. יש כל כך הרבה מה לקחת – מהשמחה שלו, מהיכולת לראות אנשים כמו שהם, מהחיבורים שהוא יצר בין לבבות. זה כל כך חשוב, דווקא עכשיו. גם המקצועיות שלו, חוסר הפשרות, הנתינה למען עם ישראל. להיות אנשים של כלל, להרחיב את המעגלים. כל אחד יכול להתחבר למשהו אחד קטן – וללכת איתו."

"אנחנו מאוד גאים בטל. הוא היה בדיוק איפה שהוא רצה להיות. הוא בחר בזה. בסוף הוא לא היה חייב לחזור לשירות מילואים – השירות שלו ביחידה לא דרש את זה, ואפילו ניסו למנוע ממנו להתגייס שוב. אבל הוא התעקש. כי הוא ידע שיש חוסר במפקדים, והוא לא יכול היה לשבת מהצד כשהוא יודע שצריך אותו שם."

לסיום, היא מספרת: "טל דיבר הרבה על השליחות שלו. בשנה וחצי האחרונות, גם כשהיה נראה קליל וזורם – היה ברור שהוא מחפש משמעות. הוא כל הזמן חיפש איפה הוא יכול להשפיע, איפה הוא הכי נצרך. וכשהוא הבין שיש חוסר במפקדים בהנדסה, זה פשוט לא נתן לו מנוח – עד שהוא לא מצא את הדרך להיות שם. טל ידע, ואנחנו גם מאמינים בזה בכל הלב – שהמלחמה הזאת היא לא מלחמת בחירה. זו מלחמת חובה. מלחמת מצווה. וזאת זכות לקחת בה חלק. זכות גדולה."

"ואנחנו ננצח. פשוט ננצח. זו מלחמה של בני האור מול בני החושך. וביום שני שעבר – בני האור ספגו מכה גדולה. הפסדנו בקרב. אבל כולנו יודעים שאת המלחמה הזאת אנחנו ננצח. האמת איתנו. וטל – עכשיו משמיים – שומר. אני בטוחה שהוא שומר. משפיע. מכוון. וממשיך להפיץ את האור שלו דרך כל אחד ואחת מאיתנו."